היא שאלה אם אני תמיד משחק קשה להשגה (דניאלה - 1)
היא היתה הדבר הכי מדהים שעבד בבנק. נשים שנאו אותה. גברים מצאו סיבות מטומטמות לעלות לקומה העליונה לראות אם שכחו שם את המפתחות, אפילו שבחיים לא היו שם. ואותי, מכולם, היא שאלה אם בא לי לנסות איתה את האוזו
יום אחד הלכתי עם דניאלה למסיבה.
לא.
היה היה פעם מקום קטן ברמת השרון ששם היו נפגשים זוגות ולא זוגות לבילוי אקראי.
לא.
פעם, לפני הרבה ירחים, גרתי עם בחורה נאה וחושנית בשם דניאלה.
כמעט.
מהתחלה. דניאלה היתה המזכירה של הבוס. היה לה תואר ראשון במדעי המדינה, אבל היא עבדה בבנק תוך כדי הלימודים, ויצא שבין קידום אחד לשני מצאה את עצמה מנהלת את סדר יומו של מנהל מחלקת האשראי של הבנק. אני, מצידי, ניהלתי חשבונות של לקוחות כבדים, ומידי יום שלישי כל שבוע שני הייתי מתייצב אצלו בארמון לדווח לו מה מצב רוחם ומה בני/בנות הזוג שלהם רוצים לעשות בשבוע הקרוב. וגם מה קורה עם הכסף שלהם, ואם כדאי שניתן להם להסתבך בעוד איזו הלוואה נאה.
בהיסטוריה הלא רחוקה שלי כבר היו נישואים, גירושים ובגידות, והפכתי להיות יותר ויותר עם עצמי. אני, עבודה וחתול. טוב, אפילו חתול לא היה לי. היחסים שלי עם נשים היו כלא היו. וגם זו הגזמה. ואם הייתי צריך לחשוב על ההיסטוריה הקצת יותר רחוקה, היה קשה גם לי להאמין איפה הייתי אז ואיפה אני עכשיו. כשאני מסתכל היום, נראה לי שהכרזתי על החיים כעל תקופת מעבר.
הרבה חיים לא היו לי, ודניאלה סימלה בשבילי את החיים
דניאלה היתה מקדמת את פני ב"שב, הוא כבר יתפנה", ופעם אפילו הסתכלה עלי ולדעתי גם אמרה משהו כמו "היי, לא שמתי לב שכבר יום שלישי". ואז הפכתי להיות "יום שלישי" באופן רשמי. ואחר כך יצאתי לחופש של חודש לטיול מדהים בקצה האחר של העולם, לחופי יוון הרחוקים. כשחזרתי, הבאתי לה בקבוק אוזו, או סמבוקה. לא זוכר. לא יודע מה חשבתי לעצמי, להביא אוזו (או סמבוקה) למזכירה של הבוס. אבל הרבה חיים לא היו לי, ודניאלה סימלה בשבילי את החיים המעניינים שאני עומד לחזור אליהם. חשבתי שדניאלה היא היחידה שאני יכול לחשוב עליה שתקבל ממני מתנה ואולי תשאל פעם מה שלומי. אז הבאתי.
דניאלה היתה מאוד מנומסת ואמרה "לי? למה לי?" ואני עניתי משהו שטותי כמו "סתם. חשבתי שתשמחי". היא אמרה בפשטות שהיא לא אוהבת אוזו (או סמבוקה), ואולי יש לי מישהו שיותר יאהב את זה. אילו הייתי בת והייתי בכיתה ג', הייתי בורח משם בריצה, גועה בבכי עד לב השמיים ומתחבא מהעולם. אבל היתה לי פגישת עדכון עם אלוהים ולא יכולתי, אז אמרתי "חבל שלא ידעתי. לא נורא. בטח. אני יכול לחשוב על כמה חברים שישמחו. אכפת לך לשמור את זה עד סוף הפגישה?" ונבלעתי אצלו בארמון המלוכה.
רציתי להישאר אצלו עד שעות הלילה המאוחרות, כדי שהיא לא תהיה שם כשאצא. אבל תודה לאל על חסדים קטנים. היא היתה. וכשיצאתי ממנו היא אמרה "תשמע, חשבתי על הבקבוק, בא לך אולי להיפגש איזה ערב ונראה אם אני מפתחת לזה טעם?" אני מההלם עניתי "בכיף", כי חשבתי שזה גזעי כזה. היא אמרה "אולי יום חמישי?" כי בשישי לא עובדים, ואמרתי בלי לחשוב "מתאים לי אז ביי ביי" והלכתי.
אחר כך, כל שארית היום וכל יום רביעי, חשבתי איך אני ממשיך. איך אני שואל באיזה שעה בלי שהיא תיזכר בי ותבטל. איך אני מברר איפה היא גרה בלי להזהיר אותה שלקחתי אותה ברצינות.
ביום חמישי היא צילצלה אלי למשרד. זה כבר היה לקראת סוף היום, כשבלילה בקושי ישנתי ממתח. במהלך היום, ככל שחלף הזמן, התחלתי להגן על עצמי ולפתח אליה זלזול תהומי. אבל לא ממש יכולתי. רק קצת. כשהיא צלצלה כבר רציתי לצרוח "לא צריך אותך בכלל", אבל במקום זה הייתי כנוע לחלוטין ואיכשהו דיברתי כאילו בכלל שכחתי, רק שזה נשמע בדיוק כמו שזה היה, כאילו אני לא מאמין שהיא ממש רצינית. היא נתנה לי את הכתובת, ושאלתי אותה אם היא רוצה לצאת לאיזה מקום. היא אמרה שנחליט אחרי שננסה את האוזו. זהו. בטוח שזה היה אוזו. איך יכולתי לשכוח?
מה לא סיפרתי? שדניאלה היתה הדבר הכי מדהים שעבד בבנק. לא רק לדעתי. נשים שנאו אותה. גברים מצאו סיבות מטומטמות לעלות לקומה העליונה לראות אם שכחו שם את המפתחות, אפילו שבחיים לא היו שם. יותר מפעם אחת בפינות הקפה שמעתי אחרים מדברים על דניאלה. כשנכנסה למעלית אנשים היו משתתקים, כאילו שלדבר ולהסתכל הן שתי פעולות קשות לביצוע בוזמנית. היא היתה צוחקת צחוק משוחרר כזה, די חברותית, ובכל זאת, בלתי מושגת. ודניאלה הזאת שאלה אותי, הטיפוס שהיה מקפיד להגיע עם חליפה לעבודה כשהרוב היו מגיעים עם חולצת פולו, אני עם המשקפיים במסגרת שאפילו סבתא שלי טרחה לציין שנראו כמו הצרות שלה, אני שהיה לי חבר אחד בבניין וגם אותו הייתי רואה רק חמש דקות ביציאה כשהתחיל את משמרת הלילה שלו בתור השומר - אותי היא שאלה אם בא לי לנסות איתה את האוזו.
איכשהו הרגשתי שאולי היא חושבת עלי בתור צעצוע ירוד להשתעשע בו כי לא היה באותו ערב משחק של מכבי, אבל ממש ממש לא היה אכפת לי. ב-22:15 דפקתי אצלה על הדלת. היא גרה בצפון תל-אביב בשכונה חדשה, ולשמחתי לא היה אינטרקום, שתמיד גורם לי תעוקה בחזה במצבים כאלה וגורם לי לזרוק איזה בדיחה מטומטמת שהורסת לי את שאר הלילה. היא פתחה את הדלת. לא. היא לא היתה בחלוק שקוף, ולא בבייבידול סקסי. היא לבשה ג'ינס צמודים, חולצת טריקו לבנה והדוקה, ואם השיער שלה לא היה יבש הייתי נשבע שהיא בדיוק יצאה מהמקלחת. היה לה ריח של תפוחים, ומאותו יום כשאני מריח שמפו או בושם באותו ריח, או סתם טובל לביבה ברסק תפוחים בחנוכה, ישר חלים בי בגוף שינויים בלתי רצוניים.
כשחיסלתי את הכוסית הראשונה התברר לי - אוזו זה מגעיל
ישבנו בסלון. היא ביקשה שאספר לה על יוון, ואכן מזגה אוזו. סיפרתי. חיסלנו את הכוסית הראשונה. התברר לי - אוזו זה מגעיל. חשבתי וקיוויתי שתכף יפסיק לשרוף, אני בטח אקיא ויהיה נורא מביך, אבל התאפקתי, ולמזלי היא בדיוק דיברה. וכשגמרה את הכוסית שלה היא הסתכלה על הכוס כאילו בוחנת את המשקעים ואמרה "מממ.... לא רע האוזו הזה" ושאלה אם אני אני רוצה מים קרים. היא הביאה מים קרים ומזגה לתוך הכוס, שלתוכה מיד מזגה אוזו, עוד לפני שהספקתי לשתות את המים. היא הסתכלה על הצבע החלבי שהאוזו נצבע בו ואמרה שתמיד מפליא אותה מחדש איך שני נוזלים שקופים הופכים ללבן כשהם מתמזגים.
אפילו אני, שכבר אחרי הכוסית הראשונה הייתי קצת סחרחר, הייתי מספיק צלול לקלוט את האירוניה של זו שלא שותה אוזו אבל מתפלאת מחדש כל פעם. לא עשיתי מזה עניין. אחרי הכוסית השלישית כבר הייתי די שמח. גם היא, אבל אני יותר. כשהסרתי את המשקפיים, כי הם הפכו להיות מאוד כבדים, היא אמרה שאני כמו ההיא מהסרט "רוקי" שפתאום הורידה את המשקפיים ונהייתה כוסית. צחקתי ואמרתי – "חכי, עוד לא הורדתי את הבגדים". אח אח אח, אוזו עושה לי טוב.
היא צחקה ואמרה "בוא נראה", אבל אפילו האוזו לא נתן לי את האומץ. צחקתי. היא מזגה עוד כוסית, אבל לא שתיתי. פתאום היא שאלה אם אני תמיד משחק אותה קשה להשגה. אני חייב לחזור על זה. דניאלה שאלה אותי. לא אני אותה. אם אני, אני, קשה להשגה. ומה עניתי? שרק בפגישה הראשונה. אז היא אמרה "לך ותחזור מיד". צחקנו וקמתי כאילו לכיוון הדלת, כשהיא קמה ישר אחרי, הדביקה אותי לקיר, ותוך כדי נשיקות בהולות כאילו העולם תכף נגמר היא הפשיטה אותי, ואותה, וזרקה אותי על המיטה.
היא גם אמרה "שיקרתי לך" והמשיכה להוריד לי את החולצה. "מממ?" הצלחתי להשחיל תוך כדי שהלשון שלה חוקרת לי את הפה. "אני אוהבת אוזו".
הייתי המום מזה שגרמתי לה לגמור
לא עשיתי כלום. היא פשוט שלטה במצב. במיטה זה השתנה, ופתאום גיליתי שאני גם יודע. כל מה שלא העזתי לעשות בחיים שלי, טוב, לא הכל, הרבה ממה שרק ראיתי בסרטים, עשיתי. והיא גם. ולתדהמתי גם הצלחתי לשמור על זה זמן ממושך. וכשהצלחתי לשמוע את הגניחות שלה למרות העובדה שהרגליים שלה היו לחוצות כל כך חזק על האוזניים שלי, הייתי המום מזה שגרמתי לה לגמור. ואחרי שממש שכבנו, היא אמרה שאף פעם היא לא גמרה כל כך חזק, ואחר כך השתוללנו שעות נוספות. נחנו, והמשכנו, והיא לא רמזה לי לעוף משם.
מעולם לא הייתי כל כך מאוהב. ולדבריה – גם היא לא. רציתי לספר לכל העולם, אבל לא היה לי כל כך למי. גם היא לא ממש הפיצה את החדשות, אבל הזמן עשה את שלו, ואנשים הבינו. במיוחד אחרי שמחלקת כוח אדם עידכנה את הכתובת שלי, והפקידה אמרה שזה קטע שיש שניים מהמשרד באותו בניין, ופתאום שמה לב שמדובר בעצם באותה דירה. עד שערב אחד נחתנו במקרה באיזה מקום ברמת השרון.
לפנייה לכתב/ת 
