חיים כפולים

אי אפשר שלא להתפעל ממיצב הווידאו החדש של מירי סגל בגלריה דביר. הוא מוליך את גבול האמנות הפלסטית אל ממד רביעי וירטואלי באלגנטיות מושקעת ומוקפדת. משם הוא מעלה שאלות על דברים ממשיים שאינם ניתנים למדידה, כמו אהבה, למשל.

סגל, מתמטיקאית בעבר ואמנית וידאו מוערכת בהווה, לוקחת בחשבון את הצופה כסוביקט שצריך להישאב לתוך היצירה שלה, על כל מערכת החושים, הרגשות והאינטליגנציה שהוא יכול לגייס. ה-S.L - second life הוא משחק רב משתתפים שמתרחש ברשת כבר מספר שנים. המשתתף מממש את הדימוי העצמי שלו על פי בחירתו והוא חופשי לנוע בין מרחבים מוגדרים בעלי שמות שונים. בעצם הוא חופשי לעשות הכל, בערך. המרחב הזה מאוכלס במשתתפים מוכרים ומצטרפים חדשים, כל אחד מעצב או מצייר את דמות. משתתף יכול להיכנס לקזינו, ללכת בשדה הפרחים או להצטרף למדורה שסביבה יושבים ה'פילוסופים'. הוא גם יכול לצייר מרחב משל עצמו ולהעתיק אותו ל- S.L. יש שם מטבע עם שער חליפין לדולר וכלכלות סקס והימורים.

עבודה של מירי סגל

סגל נכנסה באוגוסט השנה כמשתתפת, בדמות עצמה, יחד עם העוזרת שלה איריס דומאני. מאז היא שם בין האחרים, מנהלת דיאלוגים וקשרים ממינים שונים עם דמויות אחרות, ובנוסף בנתה חלל גלריה שמציג על הקירות עבודות קודמות שלה והטמיעה אותו בשמי המשחק. המשתתפים יכולים להיכנס לגלריה אבל אין להם אפשרות להשפיע עליה ולשנות בתוכה דברים. מתוך שעות ארוכות של תיעוד היא ערכה עם איריס דומאני סרט של שלושים דקות.

הברקה אינטלגנטית 

מדובר, בעצם, בעבודת אנימציה שמאפשרת למשתתף ריבוי של נקודות מבט ואפשרות להתקרב ולהתרחק, להיות 'בתוך' או 'בחוץ'. המשתתפים קיימים ווירטואלים בעת ובעונה אחת ומה שקורה שם נמצא לכאורה בתחומי הפנטזיה. דמות המראה של מירי סגל יכולה להפיל את עצמה מבניין גבוה, לקום ולרוץ הלאה, היא יכולה ללבוש מראה ללא דופי ולהתחיל עם מי שבא לה. אבל ככל שהצפייה בסרט נמשכת, כך מתבססת ההכרה שמי שהעביר את דמות עצמו אל הפנטזיה חסרת הגבולות הזאת, העביר לשם הכל: את הבדידות, התהיות הקיומיות, הדיכאון, הסקס האקראי והאכזבה.

"האם יש אני יחידי, או אולי יש גם אני משותף? יש משהו מעבר, שהופך אותי ל'אני'?" 

 תוהה מישהו בדמות שלד, סביב למדורת הפילוסופים. העבודה הזאת היא הברקה אינטליגנטית, מוקפדת, מושקעת מאוד, עם הרבה חשיבה על סאונד (מוסיקה של רוברט וייט). במקביל לפירוק ולהעתקת האינטימיות המדומה שבין היחיד למסך המחשב שלו, היא משחזרת באמצעים עכשוויים, את המעשה המודרניסטי של העתקת היומיומי הטריוויאלי אל חלל אמנות.

על קיר אחר נמצאת, בנוסף לעבודת הווידאו, עוד הדמייה של הגלריה הווירטואלית, או ליתר דיוק, השתקפות שלה ממסך המקרין אל מראה. המבט עוקב אחרי תנועת מצלמה וירטואלית נעה בחלל ומביטה בו מזוויות שונות ובנוסף משתקפים שם גם פניו של הצופה, כמשתתף בכוח. על קיר אחר נמצא הצילום הבודד של "פני הגוגל" של סגל.

מפגשי הגלריה עם מירי סגל מתמלאים בקהל מגוון שרוצה להבין יותר. מי שמכיר עבודות קודמות שלה מכיר היטב את יכולת הפיתוי שלהן וגם מוכן להיות מאותגר. נוצר כאן פורמט שמשייט בתווך בין אמנות מחשב לקולנוע, בין דוקומנטרי לפנטסטי, בין תמים לאירוני ובסוף באמת גם נוגע ללב.

עוד תערוכה

השבוע עוד אפשר יהיה לראות את תערוכת הצילומים "אפשר ופשוט" של עודד ידעיה. ידעיה ממשיך לחבר טקסטים שמתארים חווייה אישית ועוטה אותם על הצילומים שלו. העבודות צולמו בהפגנות שהוא השתתף בהן באופן פעיל, כחבר בקבוצת האנרכיסטים. מתערוכה לתערוכה ידעיה הולך ומבסס את הדיאלוג הנחוץ, לטעמו, בין התמונה לטקסט. הוא כותב: "הטקסט מחבר את הצילום למה שהיה קודם ואחר כך וגם למה שהיה באותו זמן ולא היה לו ביטוי ויזואלי. אני מעדיף לראות צילום בתוך מכלול של סימנים. אין צילום שאין לו הסבר, סיפור, זיכרון או מחשבה מילוליים. אין מבט אל העולם בלי הקשר של חצי משפט, מעשה שקרה באותו מקום, דיבור שאותה דמות אמרה".

צילום: עודד ידעיה 

הצילום של ידעיה הוא של נוף עם אנשים. על מצע העבודה מתהווה דיאלוג בין התמונה לטקסט שעל פניה. יותר מבעבודות קודמות שלו, עולה השאלה אם הטקסט חזק יותר והתמונה מאיירת אותו או שנוצר היפוך והמילים הופכות לקווים ונקודות על המצע טעון המשמעות של התמונה. אין לזה תשובה חד משמעית וזה נתון, אולי, לאופני ראייה של צופים שונים. מה שבטוח הוא שזו עבודה שההקשר הפוליטי והדוקומנטרי שלה הוא נתון יסוד, כמו רגע הצילום, ומתוכם היא יוצאת אל הווה מתמשך ספרותי.

• רק שנייה, חיים - מירי סגל ואיריס דומאני.  גלריה דביר
  

• אפשר ופשוט – עודד ידעיה. גלריה מנשר