בשכפול

הבחירה להשקיע בגרסה אמריקאית ל"בטיפול" - סדרה ישראלית בעלת פורמט לא שגרתי, שכל כולה מחוות רגשיות, טקסט וסבטקסט - מוכיחה שוב כי "זו לא טלוויזיה, זה HBO". אבל כעת יש לחכות ולראות האם אמריקה, שהתרגלה לטלוויזיה תנועתית ותזזיתית, מרובת פעולות ראוותניות וקצרה בשיחות, תסתגל למצלמה הסטאטית כמעט ולדמויות שאומרות ומחוות יותר משהן פועלות.

מעטים הם הרגעים בסדרות אמריקאיות בהם דמויות משוחחות זו עם זו במשך דקות ארוכות. גם דו שיח שאורכו דקה יתנהל לרוב בהליכה, ואם בישיבה אז תוך כדי אכילה, כדי שלא "ישעמם" את העין. האם צופי HBO יוכלו לראות מעבר לארבעת כתלי הקליניקה של פול הפסיכולוג (ראובן דגן האמריקאי), ולא יחושו מחנק ממרחב ההתרחשויות הפיזיות המצומצם?

אז מה אפשר לומר על סדרה שראינו כבר? “In Treatment” האמריקאית היא העתק של הסדרה הישראלית, ממוזיקת הפתיחה ועד הדיאלוגים, וככזו היא זוכה לציון מצויין גם במקום מושבה החדש באמריקה. היא אינה "פסיכו" של גאס ואן סנט שחיקה את "פסיכו" של היצ'קוק אחד לאחד, וגם לא מזכירה את הגרסה האמריקאית ל"משרד" הבריטית, שזוכה לתסריטים עצמאיים.

“In Treatment” מותאמת לחיך האמריקאי במידה שלא פוגעת ברוח התסריטים המקוריים. הדיאלוגים זהים כמעט, אבל מי שמתבונן היטב מבעד לדמיון הגורף מבחין בהבדלים. בישראל אף אחד לא ייסע שעה וחצי כדי להגיע למטפל, כמו שעושה אלכס. בניגוד לידין הישראלי, אלכס לא מזכיר שדיבר עם קרוב משפחה של המטפל שלו לפני שבחר בו. בארצות הברית של אמריקה מי שיפנה לקרוב משפחה של בעל מקצוע יראה כגס רוח במקרה הטוב, וכרוצח סדרתי בפוטנציה במקרה הרע.

גבריאל ביירן מהנהן היטב

המשפטים המוכרים כל כך שיוצאים כעת מפיהם של שחקנים אחרים, בשפה אחרת, מעוררים תחושות המזכירות צפייה חוזרת בהצגת תיאטרון, בהפקה שונה עם שחקנים חדשים. למרות ההפקה העשירה והאולי מתוזמרת יותר, “In Treatment” לא טובה יותר מ"בטיפול", היא שונה.

הדמויות אמנם התרחקו מאיתנו פיזית ותרבותית אבל הצפייה בהן מרגשת יותר, רק בעקבות ההרגשה של התבוננות ברגע היסטורי, בו יצירה ישראלית מיתרגמת בלי תיקונים מהותיים, למשהו גלובלי. זו התוצאה של התהליך הלא יאומן כמעט בפרובינציות שלנו, בו סדרה ישראלית עולה על גדותיה מרוב טוב ובערש הטלוויזיה האמריקאית האיכותית מבחינים בכך ונוקטים בפעולה.