מחשבות קשות על נכות

המילה הפופולארית ביותר בפרשת אמר היא: 'מום', מִניין פעמים היא מוזכרת בפרשה, תמיד נטולת חמלה, תמיד מדברת מתוך החרדה.

העיסוק במומים בפרשה מתחלק לשלשה תחומים: על כהנים בעלי מומים נאסר לשרת במקדש (כא, יז, כג): 'דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו...אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם'. במקביל לכהנים מקריבי הקרבנות, נדרש גם מהחיות המוקרבות להיות נטולות מומים (כב, כ): 'כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם'.

לפי תפיסת עולם כהנית זו, מומים גופניים עומדים בסתירה לרעיון הקדושה. מנקודת מבט זו גם דומים הכהנים לקרבנותיהם. השלמות הגופנית היא, לדידה של פרשת אמר, שלמות דתית והנכויות למיניהן, בנוסף לפגם הפיזי, מעידות על מום דתי.

לא נתפלא על כן שהיחס הקשה, המדיד, החיצוני כלפי המומים נמצא גם במעגל השלישי – במעגל חיי החולין, בדיני הנזיקין (כד, יט-כ) 'וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ.' אני חושבת לעצמי שרק מי שמאמין, כפי שמאמינה הפרשה שלנו, שיש גוף מושלם ומתוך כך הוא מצליח לארגן רשימה סגורה ומדויקת של מומים, יכול לדמיין לעצמו אפשרות משפטית של 'מום תחת מום' – פגיעה גופנית מוגדרת שנקמתה תהיה בפגיעה גופנית זהה. ואכן חז"ל תוהים על ההתייחסות הנוקשה הזו לגוף האדם ובוחרים להמיר את הפגיעה הגופנית בתשלום כספי. אין ספק שיש לחז"ל סיבות טובות נוספות לא לאהוב את רעיון ה'מום תחת מום'.

המחשבות הקשות על הקרבן בעל המום מובילות אותי גם למחוזות אחרים, רחוקים מהפרשה שלנו, מחוזות של חמלה. אחד המדרשים הקשים על עקדת יצחק מתייחס בקור רוח מצמרר לסוגיית המום בקרבן האדם, ביצחק:

'נטל אברהם את המאכלת לשחטו (לשחוט את יצחק), אמר לו יצחק: אבא אוסרני בידיי וברגליי שהנפש חצופה היא שלא אראה המאכלת בא עלי ואקרטע ואיפסל מן הקרבן ...' (פסיקתא רבתי פרשה מ)

בנחמת המום ננוחם... המום משחרר... (עד להתערבות האלוהית) זו היתה הדרך היחידה של יצחק להשתחרר מתפקיד הקרבן.

פעם, בקורס מבוא לתורה שבעל-פה, עסקתי בסוגיית 'בכור בעל מום', בהמה בכורה שאי אפשר להקריבה כיוון שהיא בעלת מום. רובי גת, חבר טוב, השתתף בקורס. כשהסתיים השיעור הוא סיפר לי כמה הוא מתרגש מהכותרת ההלכתית הזו, לקח לי זמן להבין כיצד החוק ה'יבש' הזה יכול לגרום להתרגשות. בנו הבכור של רובי נכה.

כותרת הדיון ההלכתי הובילה את רובי באופן מיידי למחשבות על עליו ועל בנו, על המשמעות הסמלית הטמונה בכך שבעל מום לא יכול להיות קרבן ומכאן לשאלה הקשה אודות הרווחים האפשריים בחייהם של 'בעלי מומים' ובני משפחתם. רובי חשב על הרווח, על המתנות המיוחדות שמזמנת הורות לילד נכה. רובי גם נבהל מייד ושאל את עצמו האם מותר לו בכלל לחשוב על הדברים שהוא קיבל מההתמודדות עם הנכות של בנו, האם זה לא סוג של 'טפילות' על הסבל של הבן? האם מותר לנו לחשוב על רווחים הבאים עלינו כתוצאה מסבלם של יקירנו או שמחשבות אלה מותרות רק לסובלים עצמם?

תפיסת העולם של פרשת אמר, לפיה יש גוף מושלם שניתן להגדרה מדוייקת ומתוכו - רשימה של מומים, הובילה אותי למחשבות גם על הגוף שלי. האם אני כבר בעלת מום? בגיל ארבעים הגוף כבר לא מושלם והמצב האופטימי הוא שזה ילך וידרדר, שאזכה לאריכות ימים, שאזכה להזדקן וממילא אזכה לראות בהדרדרות האיטית והקבועה של החוסן הגופני שלי.

אם כן, כולנו, יש לקוות, נהיה בשלב מסויים בחיינו בעלי מומים. עבור רובנו זה לא יקרה ביום אחד, זה לא יהיה חד וחלק כפי שמספרת לנו פרשת אמר. אני חושבת גם על הקשר האפשרי בין דימוי הגוף המושלם של פרשת אמר לדימויי הגוף שמעצבים בעולמינו הפרסומאים, מעצבי האפנה, מעצבי דוגמנים ושותפיהם. 'העולם שייך לצעירים' - פעם אמרו לי שתפיסת העולם הזו היא תוצר של העולם המודרני, קריאה בפרשת אמר מבהירה לי שהתמונה הרבה יותר מורכבת.

שבת שלום

ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד. מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות" ובבית המדרש "בית שמואל" ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים