בחופש הגדול איציק ניסה לאנוס אותי
אחר כך היה מישל. הייתי ילד נמוך ובלונדיני, בובת אימונים של כל מי שלמד תרגיל חדש בקרב מגע. מישל היה נדבק אלי כשהייתי מחכה לאוטובוס אחרי הלימודים ומספר לי מה הוא רוצה לעשות לי. הוא היה חזק, הוא איים שירצח אותי, ואני פחדתי אפילו לרוץ משם. שנים עברו עד שהשתחררתי מהטראומה
יכול להיות שזו הסיבה שאחר כך ניסיתי לפצות בכל מה שכרוך בתדמית הגברית, וחוץ מכל מיני חגורות שחורות (מעור, כדי שהמכנסיים לא יפלו) ניצלתי כל אפיק שהיה כרוך ביחידות קרביות, מסעות מסוכנים, אופנועים, סיגריות, ג'וינטים, נסיעות למדינות שהמדינה לא אוהבת, עבודות שחורות, משטרה ועוד. אבל אני מקדים את המאוחר.
נקמה היא מנה שהכי טעימה כשהיא מוגשת קרה. במיוחד כשגבהתי בסוף ל-1.90 מ'. אבל עד אז, חוץ מלפתח כושר סיבולת מיוחד לחבטות מזדמנות, גם הייתי איכשהו מושא הטרף של כמה מעליזי העיר. באותה תקופה עוד לא קראו להם עליזים, או נושכי כריות, או שמות חביבים כגון אלה. הם היו הומואים, מתרוממים, והיה עוד כינוי שמתחיל ב"אוכלים".
היינו מבלים יחד גם עם בנות, אבל בצורה מוגבלת
איציק, שם בדוי, היה מיוחד. הוא היה חבר טוב ומצחיק ואף על פי שהמושג "החבר הכי טוב" הוא משהו מאוד מאוד רחוק ממני, היינו מבלים יחד די הרבה. גם עם בנות, אבל בצורה מוגבלת. כמה חודשים לתוך ההיכרות שלנו היה חופש בבית ספר ונסעתי לאיציק הביתה. שם, גם כן על המיטה של ההורים שלו, איציק ניסה לאנוס אותי, פחות או יותר. הוא לא דפק לי את הראש בקיר וגם לא שבר לי את היד, אבל הוא כן ניסה להפשיט אותי באלימות.
ואז בא מישל. שם לא בדוי. מישל היה עקשן. מישל למד בבית ספר בו למדתי, אבל גר ביפו. מישל היה נדבק אלי כשחיכיתי לאוטובוס אחרי הלימודים ומספר לי מה הוא רוצה לעשות לי, והוא היה חזק, אז אני פחדתי אפילו לרוץ משם. ואז מישל איים עלי שאם לא אבוא אליו הביתה איזה יום, הוא יעשה לי רע. הוא דחף לי פתק מוכן מראש עם הכתובת. אני, מצידי, לא באתי. הוא ניסה לתפוס אותי, פיזית, גם למחרת, והצלחתי לברוח.
אח שלי, ששמע על זה, היה אז בצבא. הוא הגיע ליום ספורט שהיה לנו בבית ספר, ותוך כדי נאום המנהלת תפס את מישל, העיף לו סטירה לפני כולם ואמר לו שאם יתקרב אלי שוב, הוא ישבור לו את העצמות.
מישל אמר שאם לא אבוא אליו בלילה, הוא ירצח אותי
יש הרבה סיבות למה אסור לברוח מבית ספר, אחת מהן היא שאם אתה בורח מבית ספר, אתה לא יודע שאח שלך היה שם לדאוג לעניינים שלך. למחרת, לא יודע מכלום, הגעתי לבית הספר. מישל תפס אותי, דפק לי מכות, ואמר שאם לא אבוא בלילה, הוא ירצח אותי. הפעם כבר רצתי לספר לאח שלי, שנסע למישל הביתה עם עוד שני חברים. הם נכנסו אליהם לסלון בכוח, התעלמו מההורים של מישל שאמרו שיקראו למשטרה והתעלמו מזה שמישל לא היה בבית. הם חיכו לו. וכשמישל הגיע, הם אמרו לו כל מיני דברים מאוד משכנעים לפני ההורים שלו, בטון רגוע ומקפיא. ומאז היה לי שקט, בעיקר אחרי שהם "סיכמו" עם ההורים שמישל לא יכול לחזור לאותו בית ספר.
לא חשוב שמישל לא היה בהכרח הומו - בטוח שהוא היה בהכרח בריון חולני. זה שהוא היה הומו היה משני. אבל לי זה הספיק.
מאז, מיותר לומר שאני לא אהבתי "הומוהים". את כולם. לא אהבתי? שנאתי! תעבתי. אם היה קו-קלוס-קאן בארץ, אני הייתי המנהיג. כשהייתי בצבא, חיכיתי לחברה שלי במכונית, מול גן העצמאות. עבר מישהו, ירד, גשם, הוא דפק לי על החלון של האוטו, בדלת של הנוסע לידי. היה חלון חשמלי אז הורדתי. "אכפת לך אם אני אשב באוטו?" הוא שאל. "יורד גשם ואני לא רוצה להירטב". הייתי מבולבל. באמת טפטף. אבל היתה לו מטריה! ואני כמו פסיכי עוד לא קלטתי. אז שאלתי אותו לגבי המטריה. הוא אמר משהו וקישרתי בין המשהו לבין זה שאני מול גן העצמאות. סגרתי את החלון על הצוואר שלו. הוא ניסה להוריד אותו בוכח, אבל אז כבר הייתי בחוץ. מאחוריו. בועט בו וצורח את כל מה שרציתי לצרוח בשנים קודמות. הוא הצליח להשתחל החוצה וברח.
גידי אמר שאני יכול לישון אצלם בסלון
עברו שנים. הכרתי את גידי. עבדנו יחד. נהיינו חברים כמעט מהרגע הראשון שהכרנו. מאלו שתמיד יכולים לגרום לך להרגיש טיפש, אבל לא עושים את זה. איש שיודע הכל, ראש מלא טריוויה. גידי גר בשותפות אבי, ויחד בילינו הרבה יחד. ואז הייתי צריך לפנות את הדירה שלי, וחיפשתי מקום להיות בו עד שאמצא אחרת. גידי אמר שאני יכול לישון אצלם בסלון. היו להם שני חדרי שינה וסלון. אז באתי ליומיים-שלושה, ונשארתי כמה חודשים. כדי שיהיה לי נוח, גידי אמר לי שאני יכול לישון בחדר שלו, והוא יישן בחדר עם אבי. גידי ידע את דעותיי על הומואים וגם את כל הבדיחות עליהם וגם את שנאתי הרבה אליהם. הוא אמר לי שיש להם הרבה חברים הומואים שמבקרים אצלם.
את גידי אהבתי. גם את אבי. אז לא דאגתי. לא יכול להיות כל כך רע. איכשהו הרגשתי שגידי ממלא את המשבצת של "החבר הכי טוב שלי" וסמכתי עליו. ואכן, הבית היה מלא הומואים רוב הזמן. וגידי דאג להדגיש את העניין. אולי שכחתי לספר משהו. גידי היה פעם מ"פ בצנחנים. הוא יצג את ישראל בכל מיני אליפויות ג'ודו. בריון קטן. "גבר" למופת.
היתה רשימת הימורים בין כולם מתי אני סוף סוף אבין
אחרי כמה חודשים, ערב נסיעה לחו"ל, ישבנו וגילגלנו ג'וינט, וגידי סיפר לי משהו על טיול לברזיל וזיונים, ומשהו גרם לי לשאול אותו לגבי היחס שלו לגברים. אין לי מושג מה פתאום שאלתי. גידי צחק, אמר "שניה" וצעק "אבי, בוא, בוא. הוא סוף סוף שאל". גידי ואבי היו זוג. אני גרתי שם. ישנתי שם. אכלתי שם וביליתי שם. ראיתי אותם. ראיתי את המסביב. צחקתי איתם וגם בכיתי. ולא חשבתי. הסתבר שהייתי הבדיחה של כולם. היתה רשימת הימורים בין כולם מתי אני סוף סוף אבין. בראש הרשימה, אגב, כיכב ההימור שאני יודע יפה מאוד ורק משחק אותה טמבל, כי לא יכול להיות שאני כזה מטומטם. ראיתי אותם ישנים יחד וידעתי שהרבה בגדים לא היו שם, במיטה. זכרתי אפילו שפעם מישהו אמר שהוא יודע באיזה צד של המיטה גידי ישן לפי העיתונים על הרצפה, ולא הבנתי איך הוא יודע שהם ישנים יחד ומה זה "יש לו צד".
איך במכה אתה יכול להתעורר. התעוררתי. גידי באמת היה אחד משני החברים הכי טובים שלי. וקודם כל חגגתי כמה חודשים את העובדה שנמחק לי מה שחשבתי, ושהומואים יכולים להיות טובים. מניאקים זה רע. הומואים מניאקים זה גם רע. הומואים ולא מניאקים? זה כמו כולם. אלמלא גידי, אולי עד היום הייתי נעול. אבל אני לא. אחר כך חשבנו לנסות את מזלנו במדינה אחרת. וניסינו. במדינות שונות. וגידי גילה שיש לו איידס. טיילנו עוד פעם אחת בארה"ב, ואז הוא נפטר.
איך יצא ש"חלק מהחברים הכי טובים שלי הם"? אז זהו, שחלק מהחברים הכי טובים שלי הם בכלל לא. אבל השניים שהכי, הם דווקא כן. מצחיק העולם.
לקח לי שנים ללמוד שהומואים עושים עוד כמה דברים בחיים חוץ מלהיות הומואים. גם די למדתי שאני מכיר הרבה יותר הומואים מכפי שאני מתאר לעצמי. אולי גם אתם.
- הבלוג של ראבק
לפנייה לכתב/ת 
