שנה לפיגוע ב'ראש העיר': "דניאל עדיין חי"

עשרות אנשים ובני נוער הגיעו ביום שישי לבית העלמין היהודי "בית דויד" שבפרברי מיאמי, לטקס הסרת הלוט מעל מצבתו של דניאל וולץ ז"ל, תלמיד התיכון שמת לאחר שנפצע לפני כשנה בפיגוע בתחנה המרכזית הישנה, במהלך טיול משפחתי בישראל.

"דניאל חי", ספד לו אביו בטקס בקול שבור: "הוא חי בכל אחד מבני המשפחה, דניאל חי בכל אחד מחבריו, כל מה שאני יכול לומר הוא שאנחנו גאים להיות הוריו ומשפחתו, ונקווה שהוא גאה בדרך שבה בחרנו להמשיך ולשמר אותו איתנו. דניאל, אנחנו כל כך מתגעגעים".

הגעגוע הזה נמשך כבר שנה. "אני זוכר הכל לפרטי פרטים" סיפר אביו יקותיאל (תולי) וולץ בראיון ל- ynet. "נהג מונית הוריד אותנו בטעות בתחנה המרכזית הישנה, וכשהערנו לו הוא אמר לנו 'יש פה את השווארמה הכי טובה בארץ'". המשפחה טיילה מעט באזור, ואז תולי ודניאל הגיעו לדוכן השווארמה.

"אני זוכר שישבנו על הדלפק, ממש ליד הדלת ואכלנו. פתאום ראיתי נער צעיר מתקרב למאבטח שהיה בכניסה, הוא התחזה לאילם והצביע על פיו כרוצה לומר 'אני רעב'". וולץ מספר שהמאבטח ביקש מהצעיר לפתוח את התיק. "הוא הרים את התיק וחייך, ואז ידעתי. הבנתי שזה פיגוע, אבל היה כבר מאוחר מדי", הוא משחזר.

דניאל נפצע אנושות מהפיצוץ. "החזקתי אותו בידיים שלי, וראיתי שהוא מאבד דם. הוא ביקש ממני להרים אותו, אבל לא רציתי להזיז אותו. לפני שהוא איבד את ההכרה הוא הספיק לומר לי שהוא אוהב אותי, ואמרתי לו שאני אוהב אותו", מספר האב. דניאל נלחם על חייו בבית החולים איכילוב במשך חודש שלם. במהלך אותו החודש שהו ליד מיטתו רבים מחבריו שהגיעו לבית החולים כדי לתמוך בו ולהתפלל לשלומו. "היינו אופטימיים באותו החודש, והוא אפילו פקח עיניים וזיהה אותנו, אבל הוא סבל יותר מדי, אז הרדימו אותו שוב עד שהלך מאיתנו", מספר האב.

מאז מותו מקדישים בני המשפחה את כל מרצם להנצחת דניאל. "אני זוכר שכבר במטוס בדרך לארה"ב, חשבנו איך אנחנו מנציחים את זכרו של הנער הצעיר והמיוחד הזה, והחלטנו לצאת במסע הרצאות ברחבי העולם נגד שנאה בכלל ונגד השנאה שהרגה את דניאל", מספר אביו יקותיאל.

ההנצחה: תוכנית לימודים נגד השנאה

הוריו של דניאל עורכים מפגשים עם קבוצות וקהילות יהודיות ולא יהודיות מקרינים סרט על האיסלאם הרדיקלי, ומרצים על פונדמנטליזם ועל שנאה. לאחרונה אישר משרד החינוך במחוז 'ברווארד' שבפלורידה להכניס לתכנית הלימודים שיעורי העשרה אינטראקטיביים, שאותם יזמו והגו הוריו של דניאל, כדי להביא את הנושא למודעות בני הנוער.

"הוא היה כל כך דומיננטי", מספרת עידית כהן, שהייתה מורתו בתיכון היהודי, "מסוג התלמידים שתמיד אוהב להתווכח ולדעת ולשאול שאלות חכמות. הוא מאוד התקרב ליהדות, והיה הולך עם ספר תנ"ך ביד. הוא היה ערכי מאוד. המשפט האחרון שאמר לי 'אני כל כך שמח, אני נוסע לארץ ישראל'". גם בני כיתתו ידעו לספר על התלמיד החייכני, מלא החיים והסקרנות. "הוא היה כמו מלאך", הם מתארים.

"זה קשה להגיע לאזכרה כזאת בחו"ל", סיפר הקונסול הישראלי אלי יפרח. "תפקידנו הוא כל הזמן להזכיר שיש לנו רק מדינה אחת, ושבני נוער לא יחששו לנסוע לארץ. זו הדרך שלנו לשרוד כעם, וזו התשובה שלנו לפיגועי הטרור." ואכן, בני הנוער הרבים שעמדו עוד שעה ארוכה ליד קברו של דניאל לא מפחדים. "אני מתכוונת לנסוע לארץ בסוף חודש יוני, ויש עוד רבים כמוני" מספרת ג'יליאן ליברמן, בת כיתתו של דניאל ז"ל, "שקט פה בלי דניאל, אבל אנחנו מבטיחים לו שלא נפחד".