בשביל מה צריך שיני בינה?

הן צומחות רק אחרי גיל 17, וממילא דורשות לרוב עקירה. אז לשם מה אנו צריכים שיני בינה מלכתחילה, מדוע הן נקראות כך והאם הן מהוות סכנה? רציתם פרטים, הדוקטור משיב

ד"ר איתי גלפורסם: 08.05.07 , 01:54

אנחנו לועסים איתן, אבל יכולים להסתדר מצוין גם בלעדיהן, כי שיני בינה צומחות רק בתקופת התיכון. מצד שני, הן גורמות ללא מעט בעיות ורופא השיניים מבכר על פי רוב לעקור אותן ממקומן. אין פלא שרציתם לדעת מדוע אנחנו זקוקים לשיני הבינה, אם הן בעיקר מפריעות. רציתם – והדוקטור משיב.

רגע לפני, סקירה קצרה על סידור המלתעות שלנו. בחלל הפה של אדם בוגר מערכת של 32 שיניים, המסודרות על שתי הלסתות. המערכת בכללותה נקראת מִשנָן (dentition). משנן תקין כולל 16 שיניים בלסת העליונה ו-16 שיניים בלסת התחתונה, ושתי הלסתות פועלות יחד ובתיאום לצורך לעיסת המזון.

השיניים המצויות בצד הימני של כל אחת משתי הלסתות סימטריות לשיניים שבצד השמאלי של הלסתות. כל זוג שיניים סימטריות למרכז הפה נקרא סט (מערכת) שיניים.

שיני האדם שונות זו מזו בגודלן, בצורתן ובתפקידן. חלק מהשיניים נועדו לחיתוך המזון ולקריעתו, ואילו שיניים אחרות נועדו לטחינת המזון וללעיסתו לאחר שנחתך. לעומת זאת, לחלק מבעלי החיים מערכת שיניים שבה כל השיניים זהות, בגודל ובצורה. הן גם מבצעות את אותה הפעולה.

במערכת השיניים של אדם בוגר ארבעה סוגי שיניים: שיניים חותכות, ניבים, מלתעות ושיניים טוחנות, וכאמור, לכל סוג - גודל, צורה ותפקיד שונה. שמונה השיניים החותכות (incisors), ממוקמות בקדמת הפה; ארבע בלסת העליונה וארבע בלסת התחתונה. לשיניים החותכות קצה חד המשמש לחיתוך המזון.

רופאי השיניים יעדיפו לעקור את שיני הבינה (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

על שתי הלסתות, מימין ומשמאל לשיניים החותכות, ממוקמים ארבעה ניבים. תפקידם העיקרי לקרוע את המזון. מאחורי הניבים מצויות המלתעות - שיניים שטוחות בעלי קצוות חדים ובולטים, הטוחנות ומועכות את המזון. בכל לסת שתי מערכות, ובסך הכול שמונה מלתעות.

אחרי המלתעות ממוקמות השיניים הטוחנות (molars), שמבצעות את פעולת הלעיסה הנמרצת ביותר. קיימות שלוש מערכות של שיניים טוחנות בכל לסת (טוחנת ראשונה, שנייה ושלישית) - 12 שיניים בסך הכל.

שריד אבולוציוני מתקופת האבן

השיניים הטוחנות האחרונות, המשתייכות למערכת השלישית, קרויות גם שיני בינה (wisdom teeth). שמן בא להן מהעובדה שהן בוקעות החל בגיל 17 ולרוב עד גיל 24, כאשר האדם הגיע לתבונתו לכאורה. שן בינה עלולה לבקוע גם אחרי שנות העשרים, ולעתים היא עשויה שלא לבקוע כלל.

שיני בינה התפתחו בפה האדם לפני אלפי שנים, עוד בתקופת האבן, כאשר מזונו של המין האנושי היה מורכב מחומרי מזון גולמיים ולא מעובדים (כגון בשר נא), אשר חייבו טחינה ולעיסה מרובה. עם התפתחותו האבולוציונית של האדם הפך המזון לרך, מעובד ופחות "מאתגר" עבור הלסתות.

באופן זה התקצרה הלסת באורכה משך השנים, ולכן במקרים רבים, לא נותר די מקום לבקיעתן של שיני הבינה מה שעלול להביא למצב הקרוי שן בינה כלואה. במצב זה נוצרת בקיעה חלקית התורמת להתרבות חיידקים ולזיהום מקומי, דחיסה היוצרת לחץ שגורם לעיוות בחלל הפה והפרעות בסגירת הלסתות, או ציסטה – כיס מלא נוזלים או מוגלה הפוגע ברקמות הסמוכות.

שן בינה כלואה עלולה להביא לכאבים ונפיחות חניכיים, ריח רע, כאב בעת לעיסה ופתיחת הפה ופגיעה בחוש הטעם. הכאב עלול להתפשט גם לעבר שיניים אחרות, וגם לאוזניים. במקרים אלה מתבצעת עקירת שן בינה בניתוח. המדובר בפעולה כירורגית מורכבת יותר מעקירה רגילה, שכן היא דורשת את חשיפת שן הבינה הכלואה ולעתים גם חיתוך של עצם כששן הבינה כלואה בזוויות שונות.