קהילה של איש אחד
בין סמטאות מאובקות, שיכוני חומר, מסעדות קבאבים ובתי תה מרופדי שטיחים נסע צור שיזף לפגוש את היהודי האחרון באפגניסטן. תנחשו כמה זה עלה לו?
לא קשה היה למצוא אותו. הוא גר ממש במרכז העיר. ברחוב הפרחים. שנקרא כך מכיוון שיש בו כמה חנויות פרחים. הרחוב נמצא מאחורי הפארק המוזנח והמאובק של שהרי נאב (העיר החדשה). המשכו כבר נקרא רחוב התרנגולות. ויש סיבה.
שארוול קמיז
קבול, הבירה והעיר הגדולה באפגניסטן, לא יפה או הומה במיוחד. אין בה כמעט מבנים מעניינים, למעט כמה מסגדים, שאחד מהם, לגדות הנהר שחוצה את העיר (תעלה מחורבנת), נראה כתערובת של כנסיה פרובוסלבית ומסגד טורקי. ליד העיר העתיקה שמטפסת על הגבעות ומשני צידיו של הנהר משתרע רחוב ושוק של בתי הסוחרים הרוסים מהמאה ה-19. מסובך להגיד מתי נבנו פה הבתים, כי שיכוני החומר יכולים להיות בני מאות שנים.
קיץ בקבול. לא חם? (צילומים: צור שיזף)
במצודה שמשקיפה על העיר מלמעלה, ישבו אפגנים ופרסים ואנגלים ורוסים ומוג'הדין וטאליבן וגם השגרירות האמריקנית. זו מוקפות בחומות גבוהות ומחסומי אבן ותיל. בשהרי נאב נמתחים כמה רחובות שהם ה"שאנז אליזה", ה"בן יהודה" ו"השדרה החמישית" של קבול. או היו מתים להיות.
המרכז של קבול החדשה הוא הנקודה הכי מתקדמת באפגניסטן, ביחס למה שיש מסביב. ומה שיש מסביב נחמד בסך הכל. פינה רגועה וחברותית ובה מיצי פירות (מנגו טרי עם חלב משומר וקרח מרוסק, שביחד זה דבר גדול בקיץ החם והיבש של קבול), מסעדות של קבאבים, גלידה שעושי הגלידה חובצים מול עיני העוברים והשבים, ובתי תה שבהם רובצים המקומיים על במת חומר מוגבהת מרופדת בשטיחים ונושמים להנאתם את האוויר האפלולי והמעושן, כשאדי התה מתאבכים ומתערבבים בסיגריות ובטעם הלחם הטרי מטבון המאפייה הסמוכה.
נשים מעטות מסתובבות ברחובות. ואלו שכבר יצאו את סף ביתן מכוסות ברעלות כחולות שמקיפות ברשת אפילו את העיניים. אם כי יש גם כמה נשים "מערביות", שמביטות בחשש מתחת למטפחותיהן. המהדרין מבין המערביים לובשים את השארוול קמיז (הבגד המסורתי) כדי להיטמע. ניסיתי גם אני, ואף גידלתי זקן, אבל הקבצנים ברחוב זיהו אותי מיד ולא הרפו.
"פה" אמר המוכר מחנות התכשיטים שהיו בה צמידים נפלאים מהראט, "לאפיז לזולי" (האבן הכחולה המכושפת) מעמק פנג'שיר (ושבעזרתה מימנו הפאנג'שירים את המלחמה נגד הרוסים ואחר כך נגד הטאליבן), אבן החן המכונה "עין נמר" מבמיאן (עמק בצפון מרכז אפגניסטאן בו נופצו פסלי הבודהא אל ידי הטאליבן) ואבני טורקיז מצפון-מזרח אפגניסטן, שנוצרו בעקבות התרוממות אדירה של רכסי הינדו כוש.
סוכן של הטאליבן?
דפקנו על שער הברזל. ראש קרח ועגול, חבוש משקפי קרן עבים, הביט מחלון בקומה השנייה. הוא שאל "מה העניין" בדארי, שהיא הפארסית של האפגאנים, והמלווה שלי אמר שיש פה עיתונאי שרוצה לפגוש אותו. עברו כמה דקות עד שירד במדרגות ופתח את שער הברזל.
זבולון סימנטוב. נשאר לבד
"שלום עליכם" אמרתי. עברית באפגניסטן. "שלום עלייכם" הוא אמר במבטא של היהודים דוברי הדארי, או הטאז'יקית (הפרסית של מרכז אסיה), מבטא שיושב כבד על ה"שולם עלייכם". זבולון סימנטוב קוראים לו. הוא לבש גופיה לבנה וניראה בן שישים ויותר. הוא הביט בי בחשד, אולי חישב מה ייצא לו ממני.
הוא לא ניראה אפגני, היהודי האחרון באפגניסטן. טיפסתי אחריו במדרגות החשוכות והשבורות אל החדר היחיד בו התגורר, במה שהיה בניין בית הספר היהודי. עד לפני כמה שנים חי איתו יצחק לוי. המריבות בין השניים מילאו את דפי האיזוטריה של העיתונות העולמית ב-2003, כשאמריקה כבשה את אפגניסטן. שניהם נאבקו להיות היהודים האחרונים במדינה. סימנטוב ניצח כשיצחק לוי הלך לעולמו ורק הוא נשאר. כשהיה כשלוי היה בחיים הם התקוטטו בפני האמריקנים מי מהם היה סוכן של הטאליבן ומי ידידם הקרוב. המתים לא מתקוטטים יותר.
יהודי כמו יהודי
סימנטוב הוא אוצר הרכוש היהודי בקבול. באפגניסטן.
"מה אתה רוצה?"
"לדבר איתך"
"וכמה אתה משלם?"
"משלם?"
"אתה תיסע לארץ שלך, תעשה כתבה ותקבל כסף. גם אני רוצה כסף"
במקרים אחרים הייתי קם ויוצא. לא מתוך עיקרון. אין לי. סתם בגלל שהוא לא נורא מצא חן בעיני. אבל הוא היה היהודי האחרון באפגניסטן, והוא ידע את זה. וגם אני. הוא רצה חמש מאות דולר. הסברתי לו שאני מהעצמאים שאינם ממומנים על ידי השילטונות. הוא הסכים להסתפק בפחות. 100 דולר לשבת עם בן השבט האחרון שלי מקבול.
אחרי שקיבל את השטר (מביט בו מול השמש לראות שהוא אמיתי), הוא יצא והביא את מה שכל אפגני מגיש לאורחיו, גם בלי שישלמו לו - מגש עם גרעינים ופיסטוקים וצימוקים ושקדים. מה שנוהגת הכנסת האורחים המקומית. על הקיר היו פסוקים וצילומים של הרבי מלובביץ'.
"יש לי משפחה בחולון", הוא אמר, "אשה וילדים"
"ואתה נוסע אליהם?"
"נסעתי פעם"
"ולמה אתה לא נוסע אליהם?"
"אני חי פה"
ללא ספק.
"אתה תכתוב בעיתון שלך שאני צריך עזרה מהממשלה, מהיהודים באמריקה, באנגליה ובכל העולם? שאני צריך כסף?"
"אני אגיד להם"
"אז בוא ואראה לך את בית הכנסת"
סימנטוב קיבל הרבה עזרה, מעוד יותר הרבה יהודים נדיבים, שהגיעו לקבול בהזדמנויות שונות. אבל בנאדם לא מוותר על המקצוע בערוב ימיו.
יצאנו אל המרפסת שהקיפה את החצר הפנימית המוזנחת. המבנה היה בתהליכי התפוררות. סימנטוב פתח את דלת בית הכנסת הנעול. האולם היה עזוב. הוא הצביע על ארונות הזכוכית ששברו הטאליבן ועל ספרי התורה שנלקחו. על הקירות מסביב היו כתובים בעברית שלטי תודה למי שתרם נורה.
מעשרת אלפים נשאר אחד
מתי הגיעו יהודים לאפגניסטן? האגדה אומרת שבגלות בבל. שבימי הפרסים. שאולי היו חיילים יהודים בצבא אלכסנדר הגדול (שהיה פה בטוח והתחתן עם רוקסן, האשה היפה בעולם). העדויות, מצבות על הדרך שבין באלח לטרמז שבאוזבקיסטאן, מאשרות 900 שנה.
לפני מאה שנה היו 10,000 יהודים בהראט, בבאלח ובקבול גם יחד. בתחילת המאה ה-20 הם התחילו להגר לארץ ישראל. באופן רשמי הורשו היהודים לעזוב בין השנים 1950-1971. היהודים האחרונים עזבו את אפגנסיטאן בשנות השבעים לאחר שהקומוניסטים הדיחו את החאן האחרון ונטלו את השילטון. כשפלשו הרוסים ב-1979 נשארו רק בודדים, ואלו עזבו לאוזבקיסטאן, לטורקמניסטאן ולהודו.
מקהילה של מאות משפחות בהראט, אליה גלו יהודי משהד כשהשיעים אנסו אותם לאסלאם ב-1840, לא נותרה נפש חיה. הייתי בהראט. בזמנים הטובים היו בה שלושה בתי כנסת ובית מרחץ. בתי הכנסת הפכו למסגדים. בית הכנסת על שם מולא שמואל הפך לבית ספר אסלאמי שבו ילדים מדלגים על במת החזן שבמרכז האולם המאובק.
פעם היה כאן בית כנסת. בהרט
מודע לגודל הזמן
"אל תשכח לדבר עם היהודים באנגליה ובאמריקה!" הזכיר לי סימנטוב כשליווה אותי החוצה לרחוב הפרחים ושני המלווים האפגאנים שלי הביטו בו בהערכה. תוך פחות משעה הרוויח סכום המשתווה למשכורתם החודשית.
יש כל מיני סופים לחיים יהודים בעולם, לאיך ניראה היהודי האחרון. פגשתי אחד כזה בכלכתה, כמה בתימן, במרוקו. אבל סימנטוב, שלא כאחרים, היה מודע לגודל הזמן ולייחודיות שלו (שתחלוף כמו כל דבר), והפיק ממנה את המקסימום.
בחדשות הודיעו שכוחות נאט"ו יוצאים לעוד מבצע בדרום המדינה נגד הטאליבן. חמיד קרזאי הנשיא נסע לבקר חברים פוליטיקאים, שישקיעו השנה עוד כך וכך מיליארדים בשיקומה של אפגניסטן. בגינה של שהרי נאב ישב איש באוהל וטען שהכל מושחת. הוא כנראה צדק.
- לאתר של צור שיזף - לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
