לא תוסיף

לפני מספר שבועות "ביליתי" יומיים בבית חולים גדול במרכז הארץ (לא לדאוג, בנסיבות משמחות). אמנם לא היה לי זמן או כוח להתוודע אישית אל שתי הנשים עימן חלקתי את החדר, אך מבעד לוילון דק כנייר שנותן אשליה של פרטיות, זכתה כל אחת מאיתנו, בעל כורחה, להיות עדה (שלא לומר שותפה), לחייה של השנייה - החל משיחות טלפון שנותנות הוראות לבן הזוג, דרך שיחות מנחמות עם הילדים המתגעגעים וכלה בשיחות חולין עם חברות.

במסגרת שיחה אחת כזו, שמאד השתדלתי לא לשמוע אך לשווא, קבלה זו שמעבר לוילון בפני חברתה: "זה ממש נורא, כבר יומיים לא אכלתי כלום". בעוד אני מהנהנת בראשי ונזכרת בארוחת הערב מליל אמש, המשיכה זו ואמרה: "אי אפשר לאכול פה כלום - שום דבר פה לא כשר! לא הייתי מאמינה שבבית חולים כל כך גדול בישראל לא יהיה שום דבר עם הכשר" (במלעיל).

ברגע הראשון נתקפתי בעתה גם אני - הייתכן? האמנם מכל סוגי היוגורטים, הקוטג'ים, הגבינות הצהובות והממרחים שהיו בארוחת הבוקר על השולחן, לא היה אף מוצר עם הכשר? האם עד עכשיו אכלתי טריפות, רחמנא ליצלן? רעד אחזני, חיל כיולדה. מד לחץ הדם אליו הייתי מחוברת הראה עליה מדאיגה. אבל באותו רגע קריטי, הוסט מעט הוילון, ובזווית העין קלטתי אותו על המגש שליד המיטה שלה - ראש לבן מקלקר, אותו פריט שזר לא יכיר, חובה בביתה של כל אישה חובשת פאה. נשמתי לרווחה, היא לא "משלנו". אבל אנחת הרווחה שרדה רק עד שהפנמתי לעומק את התלונה שלה.

כמעט מיותר לציין כי האוכל בבית החולים הוא כשר בהשגחת הרבנות, ועל כל המוצרים הסגורים היה הכשר כדבעי, שמן הסתם עמד בכל הכללים ההלכתיים המקובלים. אבל ההערה שלה חושפת סחף מדאיג בתחום הכשרות - פעם היה ברור כי מעבר לכשרות המקובלת, יש חומרות, הקפדות או דקדוקים. אבל היום, כל מה שאין עליו בד"צ, בית יוסף או אלוהים יודע איזו עוד חותמת שמזרימה מיליונים לחצרו של מי, הוא פשוט לא כשר. ממש כך. היולדת האומללה העדיפה לצום יומיים ולא לטעום יוגורט בהשגחת הרבנות.

עכשיו, אין לי בעיה שכל שלושה אנשים יפרשו ויקימו לעצמם "הכשר" ויקראו לו "מהדרין" או כל מותג אחר שמוצא חן בעיניהם, אבל לתייג את כל המוצרים האחרים כלא כשרים? להכפיש ציבור שלם המקפיד על קלה כבחמורה כמי שאוכל לא כשר, רק בגלל רצון אישי להקפיד יותר במקרה הטוב, או בגלל שיקולים זרים אחרים במקרה הרע?

באופן אישי התגברתי על הצורך הפנימי שהיה לי לפתוח בסערה את הוילון ולשתף את שכנתי בכל אותן ההזדמנויות בהן נשארתי רעבה בגלל שבאמת לא היה משהו כשר לאכול. אבל הזירה האמיתית היא כמובן, לא ביני לבינה, שכן היא עצמה כבר תוצר של שטיפת המוח של תעשיית הכשרות המפותחת. שטיפת המוח שמכריחה בעקיפין, על ידי לחץ חברתי-דתי, להתחיל לצרוך מוצרי מהדרין, בד"צ וכו'. כי אם האווירה הכללית היא שכל השאר לא כשר, אז מה, אני יכולה להרשות לעצמי לאכול לא כשר?

כשרות היא לא עניין סובייקטיבי. אין בה מצבים של – כשר בשבילי ולא כשר בשבילך (למעט שאלות הלכתיות מסוימות שמשקפות מחלוקות בין אסכולות שונות של פוסקים). אין נרטיבים פוסט-מודרניים שמשנים את הכשרות על פי נקודת המבט של האוכל. השאלה היא מאד פשוטה - כשר או לא - וגם התשובה צריכה להיות הלכתית ופשוטה. כל מי שמנסה לסבך את התמונה מעבר לכך, עושה זאת משיקולים לא כשרים.