ריאליטי וינוגרד: מי יודח ב-SMS?
הפוליטיקאים מתגוששים, הפרשנים שוחטים, הציבור מצביע בסקר - ויש גלגל הצלה. דיון ציבורי? זה לא לפריים-טיים
הדיווחים והכותרות בשבועיים האחרונים ממחישים שוב כיצד האופן, בו מסקרות מערכות החדשות בישראל את האירועים הפוליטיים, נראה יותר ויותר כמו תוכניות ריאליטי, במקום מקור לניתוח רציני ומעמיק.
אחת האטרקציות המרכזיות בתוכניות הריאליטי דוגמת "השגריר", "הישרדות" ו"האח הגדול", היא העימותים האישיים בין המתמודדים. הן בחדשות הפוליטיות והן בתוכניות המציאות ישנם מספר מנגנונים להבטחת הזרימה השוטפת של העלבות והתקפות. שני הז'אנרים ערוכים כך שהעימות הבין-אישי מקבל את מרב תשומת הלב, במיוחד אם התקפות אלו נתפסות במצלמה. בנוסף, בז'אנרים אלו מעודדים באופן פעיל את המשתתפים לדבר בגנות מתחרים אחרים. הסיפורים הפוליטיים הדרמטיים ביותר מתרחשים כאשר קבוצת שרים או חברי-כנסת (אשר מתויגים בדרך-כלל כ"מורדים") זוממים בחשאי נגד ראש הממשלה, על מנת להפילו. סיפורים בחדשות היומיות מתרכזים באסטרטגיות, "ספינים" תקשורתיים, קנוניות שנרקחות "מאחורי הקלעים" ודקירות מאחורי הגב.
המרכיב החסר מאוד בסיקור חדשות פוליטיות הוא דיון על מדיניות ומוסדות. הדו"ח החלקי של ועדת וינוגרד מצביע על כשלים מהותיים בתהליך קבלת ההחלטות, הן בדרג המדיני והן בצה"ל. כשלים אלה מהווים סכנה ממשית לעתיד המדינה. רבות מהבעיות העולות בדו"ח היו קיימות זמן רב לפני שאהוד אולמרט נבחר לראשות הממשלה, וסביר להניח שיימשכו גם לאחר שיסיים את תפקידו. למרות זאת, המוטיב המרכזי בסיקור החדשותי הנו שהפתרון לבעיות העולות מהדו"ח נעוץ בהתפטרותם של אולמרט ופרץ. ב"מציאות", כמו בריאליטי, נראה שכל שעלינו לעשות כדי שהכל יסתדר הוא להוציא את ה"כישלונרים" מהתוכנית. אלא שאחת האירוניות בשיח הציבורי המודרני היא שהבעיות החשובות ביותר, בפניהן עומדת המדינה, מורכבות ואולי משעממות מדי עבור סיקור בפריים-טיים.
כמובן, בתוכנית הריאליטי הפוליטית יש גם שופטים, או בשפת אנשי החדשות: פרשנים. תפקידם לספק לקהל פרשנות מומחים לשאלה: מי נותן את ההצגה הטובה ביותר? הפרשנים הפופולריים ביותר הם אלה המציגים את הניתוח הכי מרושע וציני (חשבו על ארי שביט כדוד דביר של התקשורת הפוליטית). הדרך לגן-העדן של העיתונאים, כך נראה, רצופה כוונות רעות. היה זה רק עניין של זמן עד שציפי לבני "הנקייה וצחה" תישחט על-ידי השופטים. מסיבת העיתונאים שלה ("אולמרט צריך להתפטר, אך אני לא") היוותה עבורם הזדמנות פז. נראה שכולנו יכולים להסכים שהכתבות הסרקסטיות ביותר על הופעתה היו גם הזכורות ביותר ("היא הוכיחה שהיא יכולה להיות ראש נעמ"ת").
בחדשות, כמו בתוכניות ריאליטי, קהל הצופים הישראלי שולח SMS-ים בצורת סקרים, המפורסמים בתקשורת מספר פעמים בשבוע. בניגוד לתוכניות ריאליטי, כאן השאלה הראשונה ששואלים היא: את מי יש לזרוק מהתוכנית ("האם לדעתך על אולמרט ופרץ להתפטר?"). מצד שני, ניתן לפוליטיקאים הישראלים "גלגל הצלה", כך שיוכלו להיבחר מחדש ולחזור למשחק לאחר שהודחו.
עניין זה מביא אותנו להבדל המשמעותי ביותר בין חדשות פוליטיות ותוכניות ריאליטי: בזמן שבאחרונות יש גיבורים, נבלים ואידיוטים, הרי שבחדשות הפוליטיות קשה למצוא גיבורים. יש שיטענו כי השופט וינוגרד עצמו הוא סוג של גיבור, ולראיה - לאחר הצגת הדו"ח כתב אחד העיתונאים ש"כוכב נולד". אך זהו היוצא מן הכלל; השופט והוועדה שבראשותו הפסיקו מזמן להיות חלק מרכזי בסיפור. הדרמה האמיתית מסופקת על-ידי זרם קבוע של חדשות ציניות, המציגות שלושה סוגים של פוליטיקאים בישראל: טיפשים, נוכלים ופחדנים. הדרך היחידה בה מנהיג פוליטי יכול להצטייר באור חיובי הוא באם כבר אינו נושא במשרה ציבורית, או אינו בחיים. מפליא שנשאר ולו אזרח אחד המאמין במערכת הפוליטית.
לפני יותר מעשרים שנה כתב ניל פוסטמן ספר הנקרא: "משעשעים עצמנו למוות". המסר המרכזי היה שבעידן המודרני, כל הצורה של הדיון הציבורי במדיה מותאמת לשואו-ביזנס. הסכנה במגמה זו לכל הדמוקרטיות המערביות גלויה כיום לעין אפילו יותר. כאשר החדשות מתמקדות יותר בניסיון לבדר ופחות ברצון ליידע, אפילו האזרחים המעורים ביותר יתקשו לפתח הבנה אינטליגנטית לגבי האתגרים המרכזיים הניצבים בפני המדינה.
הכותב הוא פרופסור למדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה העברית
לפנייה לכתב/ת 
כוכב נולד: אליהו וינוגרד
צילום: תומריקו
מומלצים
