לא ה"יעילות" הביאה את הקוונטים
תהיה זו איוולת לתת לתרבות הסיפוק המיידי, הדורשת רווחים כאן ועכשיו, להשתלט על ההשכלה הגבוהה
עד לעת המודרנית היה החינוך, כמו זכויות אזרחיות וחברתיות רבות אחרות, נחלתם של מתי מעט, שיכלו להרשותו לעצמם. במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 התקבלה התביעה לחינוך יסודי לכל, כזכות בסיסית במספר הולך וגדל של מדינות. בהמשך הדרך היה זה החינוך העל-יסודי, אשר זכה להכרה כמועיל והכרחי, ובמספר גדל של ארצות קיבלה המדינה על עצמה את האחריות לספקו, חינם או בזול ולכולם. בישראל באה הכרה זו לידי ביטוי בחוק חינוך חובה חינם. עד סוף שנות ה-80 הייתה ההשכלה הגבוהה גם היא באחריות המדינה ומומנה מתקציב המדינה, גם אם הסטודנטים נדרשו לתשלום שכר לימוד לא גבוה. מצב זה שיקף את החשיבות העליונה שראתה ישראל בכך שיותר ויותר מאזרחיה יקבלו הזדמנות להשכלה הגבוהה. בעשרים השנים האחרונות אנו עדים לניסיון להפוך מגמה זו, על-ידי הקמתם של בתי-ספר ומכללות פרטיים ויקרים, והפרטה מבפנים של האוניברסיטאות הציבוריות.
בשם ה"התייעלות" נתנו לעיקרון המיסחור להחליף את התפישה, הרואה בחינוך הבסיסי ובהשכלה הגבוהה תשתית חיונית לחברה ולכלכלה. מאבק הסטודנטים והמרצים כיום הוא, בין השאר, מאבק נגד השתלטותה הסופית של מגמה זו על ההשכלה הגבוהה, ובעד חזרה להתחייבות הממשלתית על שמירת נכס לאומי זה, שתבוא לידי ביטוי בהחזרת התקציבים שקוצצו לאורך השנים האחרונות, ולא רק בהצהרות ריקות מתוכן מפיהם של פוליטיקאים.
להשכלה הגבוהה יש תפקיד חשוב ביותר בחברה המודרנית, מעבר לשימור הידע ולייצור המצאות לשם יישום מסחרי מיידי. ההשכלה, בעיקר בתחומים שאינם "יישומיים" במובהק, היא העומדת תחת ההתקפה החריפה ביותר במסגרת המדיניות שבשמה פועלת ועדת שוחט. אך תהיה זו איוולת לתת לתרבות הסיפוק המיידי, הדורשת תוצאות רווחיות מיידיות ללא הבנה מערכתית של תהליך ייצור הידע ושל הממד התרבותי של ההשכלה, להשתלט על ההשכלה הגבוהה. הכלים הניתנים ללומדים בחוגים למתמטיקה, פיזיקה, ביולוגיה, פילוסופיה, היסטוריה, ספרות, סוציולוגיה, בלשנות, אמנות, יהדות וכדומה לא ניתנים למדידה כמותית, ודאי לא באופן מסחרי. גם איכות ויעילות ההכשרה של מי שיהיו מורים, עיתונאים, שופטים וסופרים לא ניתנת למדידה כמותית פשטנית. האם מורה הנדחפת במהלך הכשרתה האקדמית לסיים את התואר בשלוש או ארבע שנים, להכין ולהגיש עבודות בחופזה, תועיל יותר במערכת החינוך התיכונית מאשר מורה שניתנה לה ההזדמנות להבשיל וללמוד באוניברסיטה שנה נוספת או סמסטר נוסף?
אין דרך למדוד בכסף מחקרים בסיסיים, שבבוא היום יצמיחו את ההמצאה אשר תשנה את תפישת הקהילה המחקרית מיסודה. לא תרבות היעילות היא שהביאה לגילוי הפיזיקה הקוונטית. אין דרך למדוד בכסף כמה שווה אדם שרכש יכולת לניתוח רחב וביקורתי של מצבים ותהליכים מורכבים, יכולת לנסח את דעותיו בצורה חדה, לוגית וגמישה - כישורים הנלמדים במדעי הרוח, במדעים מדויקים ובמדעי החברה. אין ספק שגם התעשייה נהנית, בסופו של דבר, מתחומי המחקר הבלתי יישומי. בעיקר, אין אפשרות להעריך בכלים מספריים את התועלת שמפיקה החברה מאזרחים פעילים, המודעים למתרחש סביבם והמסוגלים להשפיע עליו. רק השכלה - והשכלה גבוהה במיוחד - יכולה לאפשר את כל אלה. כבר הוכח כי ההשכלה היא אמצעי מובהק לשיפור המעמד החברתי והכלכלי, ובטווח הארוך, היא גם ההשקעה הכלכלית הכדאית ביותר במישור הציבורי.
במקביל למימד הצר שלו, החשוב כשלעצמו - המאבק הנוכחי שמנהלים הסטודנטים הוא חלק מהדרישה הכוללת מן הממשלה, שתכיר במחויבותה לדאוג לביטחון ולספק נגישות לחינוך, לבריאות, לדיור
ולמזון לכלל תושביה. לכן, לדעתנו, ועדת שוחט - "ועדת מומחים" על טהרת המנהלים והכלכלנים - אינה ולא תוכל להיות לגיטימית. אנו קוראים לתת-הוועדה שהקימה ועדת החינוך של הכנסת להתקדם בגיבוש הצעותיה לרפורמה, שאכן דרושה בהשכלה הגבוהה, מנקודת מבט רחבה יותר - תוך שיתוף פעולה עם המועצה להשכלה גבוהה, שתפקידה לעסוק בסוגיות אלו.
היעד הראשון במעלה של כל רפורמה עתידית בהשכלה הגבוהה, צריך להיות: הפיכתה לנגישה לכל אזרחי המדינה, על פי העיקרון של שוויון הזדמנויות. נגישות אמיתית כוללת פיתרון מערכתי למערכת החינוך - פיתרון שיכלול טיפול ועזרה לאוכלוסיות מוחלשות מגיל הגן ועד לסיום התואר הראשון. יעדי המערכת צריכים להימדד באיכות הלימודים ובכמות הלומדים, ולא ב"יעילותה" להפקת רווחים פיננסיים או לאיזון תקציבי. כמו המשטרה, מערכת המשפט ושירותים ציבוריים אחרים, גם מערכת החינוך צריכה להיות גירעונית כדי שכולנו נרוויח מפירותיה.
את המאמר חיברו במשותף סטודנטים ומרצים מאוניברסיטת תל-אביב:
פרופ' בנימין ארבל, ד"ר סנאית גיסיס, ד"ר סילבי הוניגמן, ד"ר חררדו לייבנר, מתן בורד ואילת מעוז
לפנייה לכתב/ת 
