שתי בירות לשני עמים

צעיר מקריית גת או מחדרה חולם לעבור מייד אחרי הצבא לתל אביב. שם הוא הולך ליהנות מהחיים, למצוא בילויים ועבודה, חברים חדשים והצלחה, ובעיקר לברוח מאמא ומאבא, מתחושת המחנק, מהחברים הנפוצים לכל עבר ומהפרובינציה. צעירה חילונית מהקריות או מאשדוד, ממושב ליד נתניה או מקיבוץ בנגב הולכת לעבוד כמלצרית בתל אביב, לאסוף כסף לקראת הנסיעה לחו"ל והלימודים, להרגיש את העיר הגדולה רגע לפני שנכנסים למסלול החיים הבורגנים באחת מערי השינה שבגוש דן.

ולנו יש את ירושלים.

ירושלים בשביל הדתיים היא כמו תל אביב בשביל החילונים. הצעיר הדתי מרגיש שהוא חייב לגור שנה-שנתיים בירושלים. ללמוד באחד המוסדות הפזורים שם בשפע: ישיבות ומדרשות, מכונים למורים ומוסדות אקדמיים, מדרשות לבנות, שנת שירות או עבודה באחד מאין-סוף הגופים התיירותיים והחינוכיים בעיר. בשביל צעירים דתיים זו הזדמנות אחרונה להכיר חברים חדשים, להתמלא בתחושת קדושה, לטעון מצברים, לברוח מאמא ואבא, להסתובב בעיר העתיקה והחדשה, ואולי להכיר את זו שאיתה יתברגן יחדיו בפתח-תקווה.

אם מדי יום בהיר תשקיפו על כביש מספר 1, תבחינו ודאי ברבבות חילונים שועטים לתל-אביב, תרים אחרי כל דירה שכורה. חילונים מירושלים השלמה עוברים לתל אביב המשוחררת. ואילו בכיוון ההפוך דתיים מתל אביב וגוש דן חולפים על פניהם בדהרה, משתדלים להספיק לשאוף קצת אוויר של ירושלים.

עם אחד, שתי בירות. בדור האחרון מתרחשת נדידת אוכלוסייה מרתקת. טרנספר מרצון, הפרדת אוכלוסייה שמשנה גם את החברה הדתית וגם את החברה החילונית. תל אביב כמעט התרוקנה מהדתיים שלה (ורק לאחרונה החלו לפעול בה טיפין-טיפין ונגד כיוון התנועה כמה גרעינים של צעירים ומשפחות דתיות). קהילות שלמות שחיו בצפון תל אביב ובמרכזה נדדו לערים הסמוכות, הצעירים עברו להתנחלויות, לשכונות דתיות וכאמור לירושלים. במקביל עזבו רבבות צעירים חילונים את ירושלים המתחרדת ועברו למרכז הארץ. במחזור שלי בישיבה התיכונית לפני פחות משלושים שנה, היו למעלה מעשרים תל-אביבים מסניפי צפון ומרכז של בני עקיבא. כמה מהם גרים היום בתל אביב? אולי שלושה. מכיתה מקבילה בתיכון ירושלמי חילוני – כמה נותרו היום בירושלים? מעטים.

תל אביב גירשה את הדתיים שלה; רמזה להם לא לקלקל את המסיבה בלי ההפסקה. העיר המתחלנת והליברלית גרמה לצעירים דתיים להחליט שלא זה המקום בו הם יגדלו ויחנכו את ילדיהם. הם העדיפו לעבור לערים שקטות ומתונות יותר, ערים שבהן השבת היא עדיין שבת ובתי הכנסת גדושים ולא נטושים.

ירושלים מנגד האיצה בחילונייה לשמור על קדושת המקום או לחפש מקום אחר. מובן שגם מחירי הדירות ועוד שורה של גורמים סייעו למגמה, אבל בגדול, יצרנו כאן בתוך פחות מדור שתי בירות לשני עמים. ירושלים השלמה היא העיר ששום דתי איננו שלם בלעדיה, תל אביב של זהב ושל כסף ושל אור היא העיר של החילונים.

אולי גם זו הסיבה שרק דתיים מציינים את יום שיחרור ירושלים. מעבר לגאולה ולמשיח, לקדושה ולכמיהה דתית, ירושלים האירה פניה לבניה הדתיים. מאז 67' אנחנו מטיילים על החומות, רוקדים בדרך לכותל, מפגינים בכיכר ציון, עושים שבת בקטמון, משתעממים במדרחוב, הולכים לחבר'ה בנחלאות ולומדים בקריית משה. ירושלים בשבילנו היא לא רק בירת ישראל לנצח-נצחים, היא העיר הגדולה שלנו, של הדתיים. אם יום אחד יציינו כאן את יום שחרור תל אביב, תראו כמה חילונים יגידו הלל עם ברכה.