וינה: לא על השטרודל לבדו
אם היו מעבירים את קפה "כסית" לווינה, אפשר לדמיין די בקלות את מי היינו פוגשים שם: פרויד, מוצרט ושטראוס יורדים על שטרודל תפוחים. נירה ניסקי, שחלמה לשבת איתם בשולחן אחד, יצאה לגלות מחדש את התרבות המפוארת של הבירה האוסטרית
אבל בינתיים פרויד כבר איננו עמנו, וגם מוצרט ושטראוס הותירו מאחוריהם רק את צלילי הסימפוניות שלהם. רק השטרודלים של וינה ובתי הקפה שלה נותרו כשהיו. מזל שאף פעם לא מאוחר מדי לצאת למסע ברחובות וינה, ולגלות מחדש את התרבות המפוארת של הבירה האוסטרית.
ברחובות שלנו
הכיף הכי גדול כשמגיעים לעיר חדשה הוא לנעול נעליים ולהתחיל לחרוש את העיר ברגל. וינה היא עיר מצוינת לסיבוב היכרות עצמאי שכזה. מרכזה אינו גדול מדי ותוך זמן קצר אפשר להפגין התמצאות לא רעה בשטח.
שימו לב לשק האישי שצמוד לאחוריו של כל סוס. לכסות על בעית הריח
ככל בירה אירופאית תענוג להסתובב גם ברחובות הקטנים והפשוטים נטולי האטרקציות, ופשוט להתענג על המבנים היפהפיים, הרחובות הנקיים להפליא והפסלים הפזורים בעיר. דרך אגב, כמעט כל הדירות להשכרה במרכז העיר וינה מצויות תחת פיקוח, כלומר נקבע מחיר מקסימום שמותר לבעלי הבית לדרוש מהשוכרים, בין אם הדירות בבעלות העירייה ובין אם בבעלות פרטית. לתשומת לבך, חולדאי.
את מרכז העיר מקיף ה"רינגשטראסה", כלומר רחוב הטבעת. הליכה לאורכו מספקת היכרות ראשונה עם העיר. אפשר ליהנות מהמבנים המרשימים שבנויים לאורך הרחוב, מהפארקים הירוקים (בדרך כלל עומד במרכזם מלחין מוזהב כלשהו), מבית הפרלמנט שנראה כמו אחיו הצעיר של הפרתנון באתונה, ובכלל מהאווירה של העיר.
פסנתר כנף באמצע הרחוב
אחד הפארקים אשר צמודים לרינגשטראסה הוא הפארק העירוני (Stadt Park) - מקום נעים לטיול, בו צועדים וינאים עם כלביהם האלגנטיים (קשורים כנדרש), וכנרי רחוב מנעימים בנגינותיהם. אפרופו כנרי רחוב, כששוטטתי במדרחוב השוקק הנמצא במרכז העיר, ראיתי התקהלות גדולה של אנשים סביב מופע-רחוב. כשהתקרבתי גיליתי שלא מדובר בזמר צעיר עם גיטרה חשמלית או בחבורת דרום אמריקאיים שרים שירי עם צ'יליאניים, אלא בפסנתר כנף שהוצב באמצע המדרחוב ופסנתרנית מוכשרת מנגנת עליו בהתלהבות, כשהקהל הרב עומד בשקט ומקשיב ליצירה עד סופה.רובע המוזיאונים (Museums Quartier, ובקיצור MQ) כולל כמה מהמוזיאונים הנפלאים של וינה, בהם המוזיאון לאמנות (Leopold museum) ולאמנות מודרנית (MUMOK), מוזיאון לילדים (Zoom) ועוד.
MQ. עמוס בצעירים
יחד עם החצר הפנימית שלו מהווה רובע המוזיאונים מרכז תרבות תוסס ופעיל. בחצר המרוצפת פזורים ספסלים צבעוניים בצורות גיאומטריות מוזרות, אשר מדי כמה חודשים נצבעים מחדש בצבע אחר, ועמוסים בצעירים וינאים שיושבים עליהם (בתנוחות מוזרות, יש לציין, כפי שהספסל מחייב). ב-MQ אפשר לבלות שעות, לקחת קפה מאחד מהדוכנים הפזורים וליהנות מהאווירה התרבותית במקום, בעיקר אם מזג האוויר נעים.
מרחק קצר מה-MQ נמצא רחוב spittelbergg, מעין סוהו בזעיר אנפין. זהו רחוב קטן שאמנים רבים שוכרים בו דירות וגם סטודיו, ואפשר לשוטט בין החנויות, הגלריות ובתי הקפה ולפגוש צעירים אוסטרים – ולא תיירים.
אצא לי השוקה
הנאש מרקט (Nasch Market) הוא השוק של וינה, שבימי שבת מתקיים לצדו שוק פשפשים. לקונים מנוסים בשוק מחנה יהודה או בשוק הכרמל, קשה להאמין כמה שוק של ירקות ודגים יכול להיות נקי, סטרילי ושקט. רחובות השוק מבריקים, הירקות מסודרים בשורות מרהיבות וצבעוניות, הדגים ופירות הים נחים בשלווה צוננת בתוך צנצנות זכוכית נקיות ומלאות קרח, דוכני החומץ והמעדנים מציגים את מרכולתם בתוך כדי ענק יפהפיים לצד דוכני פרחים. והכל כל כך שקט. כאן לא תשמעו "אספרגוס טרי בשני יורו, רק היום".
מומלץ לנשנש את הגמבה הגמדית המתוקה הנמכרת בדוכני המעדניות כשהיא ממולאת בממרחי גבינה מצוינים, או כל דבר אחר בעצם שקורץ מהדוכנים – אופציה מצוינת לארוחת צהריים זולה ומקורית.
עפיצות או פירותיות
וינה מפורסמת מאד ביינות הלבנים שלה. מזג האוויר הקריר מתאים מאד לגידול ענבים אשר הופכים ליינות ריזלינג ושרדונה נפלאים, וגם יינות אדומים כמו מרלו וסירה פופולריים מאד בעיר.
למי שחפץ בחוויית יין, ויודע לזהות עפיצות מפני פירותיות, מזומנות אופציות מגוונות בבירה האוסטרית. בקצה העליון של הסקאלה ממתין בארמון קובו מרתף היינות הגדול ביותר באוסטריה ובו 35,000 בקבוקי יין. בעל האוסף, פטר פורינגר, החל לאסוף יינות מרחבי העולם - גם מתוך אהבה גדולה למשקה, וגם כאפיק השקעה רווחי.
מרתף היינות העצום והמרשים מצוי בתוך מבנה עתיק מהמאה ה-16, ומתפרש על פני מספר קומות מתחת לאדמה. אל קודש הקודשים מגיעים במעלית זכוכית, אשר יורדת אל תוך בור רחב ידיים הבנוי אבנים כבדות וקרירות. בעבר נהגו לשמור בבור חתיכות ענקיות של קרח, שהיה נמס לאט-לאט במשך חודשים ובינתיים סיפק מים מתוקים לשתייה.
על דוכן בלב ההיכל ניצב לו, בתוך קופסה דמוית ארון מתים מפואר, בקבוק יין בודד. אמנם לא כתוב על הקיר "שברת שילמת", אבל זה היה יכול להיות לא נעים. זהו בקבוק יין בורדו בן יותר ממאה שנה.
כמה יוצא לליטר?
בקבוק אחר, היקר ביותר באוסף, שווה 250 אלף יורו. ראוי לציין כי זהו לא בקבוק סטנדרטי אלא בנפח של 6 ליטר, אם זה עושה למישהו הרגשה טובה יותר בנוגע למחיר. ואם קרה ששילמתם רבע מיליון יורו תמורת בקבוק יין מהמאה ה-19, ובלגימה הראשונה התברר כי הוא מקולקל - אכלתם אותה. לא מקבלים את הכסף חזרה.
לא כל אחד יכול ליהנות מסיור במרתף היינות ומערב טעימות מהמבחר העצום של בקבוקי היין. לשם כך עליך להיות אורח במלון המפואר אשר מתנשא מעל למרתף היינות (מ-460 יורו ללילה לחדר פשוט ועד 1920 יורו לסוויטה מלכותית), או לכל הפחות לאכול ארוחת ערב במסעדת הגורמה המפוארת.
אמנות וגננות. תענוג כפול בבלוואדר
ביקב, בגורן
למעוניינים בחוויה אותנטית ועממית יותר מומלץ בחום ביקור ביקב הביתי של הֶר הנגל בגרינצינג (Grinzing). גרינציג היה פעם כפר קטן והיום הוא מחוז של וינה, אבל הכרמים היו ונותרו דומיננטיים בו. הֶר הנגל הוביל אותנו בגאווה אל אחד הכרמים שלו בראש גבעה, ושם פתח בקבוק יין ומזג לגביעים מהודרים. כך זכינו לראות את השקיעה מבעד לעננים. כפי שהתברר לנו בהמשך, היה זה רק הבקבוק הראשון מבין רבים נוספים שמר הנגל חלץ את פקקיהם עבורנו באותו ערב.
הֶר הנגל נראה כמו חקלאי אוסטרי טיפוסי, גבוה ואדום לחיים. כששמע על מסעדת הפאר בה אכלנו ארוחת צהריים, מיד התנצל ואמר שהוא מצטער, אצלו יש רק מסעדה ביתית פשוטה ושכדאי שננמיך ציפיות. אם לא הייתי יודעת שהוא אוסטרי, הייתי מהמרת שהוא דווקא פולני. היתה זו ארוחת הערב הטובה ביותר שאכלתי בווינה.
אחרי האוכל לקח אותנו הנגל לסיבוב טעימות במרתף שבו הוא מייצר את היין. המרתף של הנגל לא דומה בכלום למרתף של ארמון קובו: חביות ברזל שמנות עומדות לאורך קירות מסוידים לבן, אור ניאון ומרצפות פשוטות. אבל כאן אפשר היה להרגיש באמת בבית.
הנגל העמיד אותנו במעגל, הניח דלי מתכת במרכזו והחל למזוג מכל החביות שמסביבו. הוא אמנם התעקש שנטעם מכל יין ויין שהיה זמין, אבל אחרי חמישה יינות אדומים ושישה לבנים כבר לא יכולנו לומר אפילו מי אנחנו או איפה אנחנו נמצאים, שלא לדבר על ממש להבין את ההבדל בין היינות.
תיירים וקבוצות מאורגנות לא מגיעים למקום של הר הנגל. הוא מסרב לשתף פעולה עם סוכנויות נסיעות. אבל אנשים פרטיים מוזמנים בהחלט להגיע (טראם מספר 38 יוצא כל 5-10 דקות ממרכז וינה עד לגרינציג, ומשם יש הליכה קלה), ולחוות ארוחת ערב אוסטרית טיפוסית אותנטית.
מחכה שהקונצרט יתחיל
וינה היא בירת הוולסים, וגם כאמור עירם של מוצרט ושל שטראוס. אולמות הקונצרטים המפורסמים של וינה הם גבוהי תקרה ומפוארים, ואליהם מגיעים חובבי תרבות גבוהה בחליפות ועניבות ובשמלות ערב.
אנחנו הגענו ל"קונצרט מוצרט הווינאי" ב-"Musikverein" שעלה 72 יורו לכרטיס במקומות טובים (39 יורו ביציעים). את אולם הקונצרטים המרשים בנה הקיסר פרנץ יוזף ב-1870 והוא משמש כמשכנה של התזמורת הפילהרמונית של וינה. נשמע מבטיח, לא?
תחושת האכזבה הראשונה החלה לזחול במעלה הבטן כשעלו נגני התזמורת לבמה. הם היו לבושים ב"תלבושות אותנטיות" של המאה ה-18, כולל פאות לבנות, גרביונים לבנים וחולצות סאטן מבריקות. התחלתי להרגיש כמו קהל בהצגה מיוחדת לתיירים, תחושה שהתעצמה כשגיליתי את הרפרטואר המתוכנן להערב: היה זה מעין "אוסף להיטים" של מוצרט.
אוסף להיטי מוצרט. קצת מאכזב
בזה אחר זה נוגנו קטעים מוכרים ופופולריים שאפילו אני הכרתי כמעט את כולם, תערובת מוזרה של קטעי סימפוניה, אופרה וקונצ'רטו. אין ספק שמוצרט הוא מוצרט, כך שהקונצרט היה בהחלט מהנה, אבל בכל זאת הרגשתי שהכל קצת מזויף. עבר לי בראש שהנגנים בוודאי מרגישים תחושה דומה לזו שיש לזמרי שירי ארץ ישראל או לרקדני הורה בהופעות לתיירים בארץ.
טיול שנתי בבלוואדר
מוזיאון בלוואדר (Belvedere) שוכן בתוך מה שהיה פעם ארמון הקיץ של הנסיך אז'ן לבית סבוי. הארמון נמצא אמנם בסך הכל כמה דקות נסיעה בטראם (חשמלית) ממרכז וינה, כלומר מארמון החורף של הנסיך, אך הוא ממוקם גבוה יותר ולכן בימי הקיץ החמים של המאה ה-18 היה שם נעים וקריר יותר.
כיאה למוזיאון בעיר אירופאית ותיקה ובעלת מסורת כמו וינה, הבלוואדר מעניק תענוג כפול - ארמון יפהפה בסגנון הבארוק מוקף בגנים ירוקים הגזומים היטב (אם כי חלקים מסוימים מהגנים נמצאים כרגע בשיפוצים שיימשכו לפחות בשנה הקרובה) ותערוכות של מיטב ציירי האימפרסיוניזם שווינה מתגאה הם – בראשם כמובן צייר האר-נובו גוסטב קלימט.
וינה מלאה בפוסטרים מטעם לשכת התיירות הווינאית הקוראים להגיע ולראות את הציור המפורסם "הנשיקה" של קלימט. הפוסטרים האלה קצת הצחיקו אותי, כי הזכירו לי את התיירים שמגיעים אל הלובר ומיד הולכים להצטלם ליד המונה ליזה (כאילו אין ללובר עוד אוצר בלום של אמנות להציע למבקריו), אבל היה שווה להתגבר על הציניות ולהצטרף לסיור המודרך מטעם המוזיאון.
התערוכה של קלימט יפהפייה וכזו גם של רנואר וקוקשקה שבסמוך לה. אפילו ההסבר של המדריכה היה מרתק, גם למי שבדרך כלל לא אוהב להקשיב להדרכות במוזיאון. כנראה שאנגלית במבטא אוסטרי גורמת להסברים להישמע פחות מורתיים ויותר סקסיים, עבור מי שמורגל בהדרכה טיפוסית בעברית מימי הטיול השנתי.
- הכותבת היתה אורחת "אוסטריין איירליינס" ולשכת התיירות של וינה
לפנייה לכתב/ת 
