ממורשת טדי נותר רק אצטדיון
מפסיפס של תרבויות וסובלנות, הפכה עיר הנצח לזירת התגוששות ומאבקי כוח, כשההקצנה והקנאות שולטות בכיפה
בימים אלה, במלאות 40 שנה לאיחודה של ירושלים, נפוצות לכל עבר הסיסמאות על אחדותה ושלמותה לנצח נצחים. היום כבר ברור לכל מי שמצוי בשטח, שאין מאחורי הסיסמאות הללו כל קשר למציאות השוררת בעיר. הרי ממשלת ישראל עצמה קטעה את השלמות המדומיינת בחומה גבוהה, המפרידה עשרות-אלפי תושבים מהעיר, וזהו רק קצה הקרחון. 40 שנה זהו פרק זמן נכון לבחינה מעמיקה יותר של התהליכים שעברה העיר, ולהנחת האצבע על הנקודה בה נוצר הפער בין חזון למציאות. זה הזמן לחזור ולהיזכר במורשתו של האיש ששמו כרוך בירושלים המאוחדת יותר מכל אדם אחר - ראש העיר המנוח, טדי קולק. הוא מוכר כמי שהניח את היסודות לירושלים הזו. למה התכוון? ואיזו ירושלים ראה מול עיניו?
בשל שנות המעש הרבות שלו, קראו לו רבים "הורדוס" - בונה ירושלים. אך מאחורי בנייתו של טדי את ירושלים עמדה תפישה כוללת וברורה של משמעות העיר וחשיבותה, ובשורשי התכנון והבנייה שלו הייתה תמונה נהירה של הראוי והנכון. טדי קולק רצה לתת לירושלים מעמד של עיר עולם - עיר שחשיבותה איננה עבור אזרחיה בלבד, ומשמעותה חורגת מתחום מרחבה הגיאוגרפי. העיר הייתה תמיד כזו, בזכות המימד הדתי שלה: ירושלים השמיימית, הקדושה, עיר הנצח, עיר עולם של אמונה. אך ירושלים של מטה - זו הממשית, עיר תושביה, העיר שבראשה טדי עמד - סבלה, הושפלה והוזנחה. זו הייתה עיר בלה, וחיי תושביה היו עלובים, מאופיינים בריב ומדון.
כאיש שתובנותיו היו מתקופת ההשכלה, ייחס טדי חשיבות רבה לארצי ולא רק לשמיימי. ראייתו את עיר העולם הייתה מעוגנת במשמעותה הפיזית של ירושלים ובתפקודה המערכתי. הוא הבין כי תפקוד מערכתי מתייחס לא רק להיבט הפיזי של העיר, אלא אף למרכיביה הכלכליים, החברתיים, התרבותיים והפוליטיים. הבנה זו התבטאה בחיזוק ההיבטים התרבותיים של העיר, בהקמת מבנים שיאפשרו ביטויים כאלה, בהשקעה בטיפוח יופיה, במתן ביטוי למסורותיהם ולאורחות חייהם של כל אזרחיה, וכן בניסיון חדשני ונועז לתקופתו, כאשר, יחד עם שרה קמינקר, יצר ומיסד את המינהלות השכונתיות, האציל להן מסמכויות העירייה ואיפשר לתושבים לנהל את עצמם לפי סדר העדיפויות שלהם.
עיר עולם, בתפישתו של טדי, הינה עיר שכולם מרגישים שיש להם חלק בה - לכולם היא משמעותית, וכולם אזרחיה. כל קבוצה, בין אם אזרחיה ותושביה או הבאים בשעריה, יכלו למצוא בירושלים את מימוש ראייתם אותה; יכלו לראות במציאות הווייתה את תפישתם אותה. אך למרבה הצער, תפישה זו של העיר הולכת ונעלמת. עיר זו אינה שייכת עוד לכולם. אהבת העיר התחלפה במלחמת האקסקלוסיביות - זה טוען כולה שלי וזה טוען כולה שלי. והיופי של הפסיפס התרבותי ושל אורחות החיים המשלימים - הריחות, הטעמים, הצבעים והקולות, הדתות, המסורות והמנהגים - יופיה זה של ירושלים הולך ונעלם. אלה לא נמצאים עוד אלה בצד אלה כבעבר, כאשר מה שהפך את ירושלים לעיר עולם תרם לצביונה מבלי לנסות לשנותו.
היום רווח הניסיון הנואל לאיחוד כפוי של מידות ותרבויות והשתלטות של האחת על האחרת - והיופי הססגוני הופך חד-גווני, אפור, אחיד. היום ירושלים היא עיר של גדרות. עיר המנשלת שליש מאזרחיה, במאמץ להפוך את העיר לבירת ישראל הנצחית. המדינה סגרה את ירושלים בפני תושבי השטחים ודרדרה אותה לעוני שלא היה בעבר. מרגע שעלה חזון שתי המדינות, ויתר השמאל על החזון של העיר ההומאנית - ואילו הימין הגביר את המאמץ לטשטש באופן מלאכותי את הגבול בין ישראלי לפלסטיני. כך הפכה ירושלים לזירה של מאבקי כוחות, כשההקצנה היא השולטת בכיפה. לא רק שהמציאות של סוף תקופתו של טדי לא נשמרה קפואה במשך כל השנים מאז חדל לכהן כראש העיר, אלא שהמצב עוד הולך ומתרחק מהאידיאל שאפיין אותה תקופה. והצפוי לנו כתוצאה מכך ברור, נוכח - ומאיים.
אין עוד חיפוש אחר הפסיפס, שיופיו בכוללניותו - כל פיסה מעצימה את יופיה של השניה, והמכלול הוא הוא יצירת הפאר. הקנאות, הרצון הבלתי מתפשר לשלוט בכל היבטיה של העיר - התרבותי, הארגוני, החברתי והכלכלי, ללא דיאלוג וחלוקת אחריות ובלי קבלת השונה והאחר - אלה מכניסים את העיר לקיפאון חברתי ותרבותי, ומשם קצרה הדרך להידרדרות והידלדלות. אם ניתן עוד לאמץ ולו חלק מתפישתו של טדי קולק לגבי הנכון והראוי ביחס לירושלים, הרי זה לשמר ולטפח את רב-גוניותה; לאפשר לכל תושביה לפתח את תרבותם הייחודית, להעצים את שונותם ותרבויותיהם, ולהיות יצירתיים וגאים במסורות מגוונות של אלפי שנים. רק כך תוכל ירושלים לחזור ולהיות עיר ססגונית, עיר עולם השייכת לכולם - מחוז חפץ.
הכותבת היא יו"ר עמותת "עיר עמים" ושימשה מהנדסת העיר ירושלים בשנים 1993-1989
לפנייה לכתב/ת 
אלינוער ברזקי
צילום: עיר עמים
גם ארצי, גם שמיימי: טדי קולק
צילום: דן בלילטי
מומלצים
