עשרה מיתוסים על "כיבוש" ירושלים

1. בירושלים חי רוב יהודי הרבה לפני איחוד העיר.

במהלך תקופת מאה השנים שקדמו להקמת המדינה, היה רוב יהודי בירושלים. כל המקורות מאשרים שעד לשנות ה-80 של המאה ה-19 היוו היהודים רוב בעיר. נתונים מתקופת המנדט הבריטי, בין שתי מלחמות העולם, מלמדים שהיהודים היוו קרוב ל-60% מהאוכלוסייה הכוללת של העיר, כאשר יתרת האוכלוסייה נחלקה בשווה בין נוצרים ומוסלמים. על פי מפקדי האוכלוסין (הנפרדים) שבוצעו על-ידי ירדן וישראל, כל אחת מהן בשטח שבשליטתה, בשנת 1961 מנתה אוכלוסייתה הכוללת של העיר 72% יהודים, 22% מוסלמים ו-5% נוצרים.

2. האוכלוסייה הערבית גדלה תחת שלטון ישראלי יותר מבכל תקופה לפניה.

המרכיב הלא-יהודי של אוכלוסיית ירושלים גדל בהתמדה מאז שנת 1967, עת עמד על 26.6%, עד ל-31.7% בשנת 2000. יתר על כן, על פי התחזיות, שיעור יחסי זה ימשיך לגדול ויגיע בשנת 2020 ל- % 37.8. לדברי ישראל קמחי, שכיהן בעבר כמתכנן העיר ירושלים: "באופן פרדוכסלי, האוכלוסייה הערבית של ירושלים וסביבותיה גדלה בקצב מהיר יותר במהלך 30 השנים האחרונות תחת שלטון ישראל מאשר בכל תקופה אחרת במהלך המאה ה-20".

3. ירדן הוגדרה כתוקפן גם ב-48' וגם ב-67'.

פלישתה ב-1948 הוגדרה כתוקפנות על-ידי מזכ"ל האו"ם דאז. גם ב-1967 היו אלה הירדנים שפתחו את המלחמה בחזית המזרחית. הם הזמינו גדודים מצריים ליהודה ושומרון ונתנו לצבא עיראק לחצות את הממלכה לכיוון הגדה המערבית. פעמיים שיגרה ישראל דרישות להפסקת התוקפנות באמצעות פקידים מקומיים של האו"ם במזרח התיכון, אך הירדנים רק הגבירו את האש. כאשר החליטה ישראל להיכנס לירושלים המזרחית, היה זה מעשה של הגנה עצמית, לא "מכת מנע" וודאי שלא מעשה של תוקפנות.

4. לאחר המלחמה האו"ם הצביע לטובת ישראל - נגד ברית-המועצות והערבים.

לאחר מלחמת ששת הימים, הבינה ברית-המועצות שבמצב הנוכחי היא לא תוכל להגן על מדינות החסות שלה, ולכן ניסתה לצייר את ישראל כצד התוקפן. היא הגישה דרישה למועצת הביטחון

של האו"ם ואחר-כך לעצרת הכללית של האו"ם לקבוע כי ישראל היא הצד התוקפן בסכסוך - ונכשלה בשני הניסיונות. אפילו בעצרת הכללית, שם התוצאה הייתה צריכה להיות ניצחון מובהק לטובתה, הצביעו 80 מדינות נגד הדרישה - ורק 36 תמכו בה. משמע: הקהילה הבינלאומית הבינה גם היא כי ישראל פעלה מתוך הגנה עצמית. לדבר זה יש משמעויות מבחינת המשפט הבינלאומי.

5. החלטה 181 ובינאום ירושלים - ניסיון ל-10 שנים שמעולם לא יושם.

הצעת האו"ם מ-1947 לבנאם את העיר כ"גוף נפרד" (corpus separatum), במסגרת החלטה 181 של העצרת הכללית, הייתה אך ורק בגדר המלצה לא-מחייבת. לאחר 10 שנים הייתה אמורה להיערך הצבעה בקרב תושבי העיר בנושא הריבונות. כאשר הוטל מצור על התושבים היהודים בידי צבאות ערב הפולשים ב-1948, האו"ם לא הגיב כלל - וישראל לכן התייחסה להצעת הבינאום כחסרת בסיס מוסרי וכ"בטלה ומבוטלת", כלשון ראש הממשלה דאז בן-גוריון.

6. גבולות 67' מעולם לא היו גבולות בינלאומיים מוכרים.

יש לזכור כי הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן, שנחתם ב-1949, לא קבע את הגבולות הסופיים בין הצדדים, אלא את קווי ההפרדה בין הצבאות בסיום מלחמת תש"ח. על-פי דרישת הצד הערבי, הסכמי שביתת הנשק כללו סעיף שהבהיר כי לא יהיה בהסכם כל תנאי שיקבע מראש את זכויותיו של צד כלשהו ביישובה הסופי של שאלת ארץ-ישראל בדרכי שלום. כלומר, לא היה כל סטטוס מדיני לקווי 1967, ערב פרוץ מלחמת ששת הימים, כגבול בינלאומי.

7. החלטה 242 איננה דרישה לנסיגה מלאה אלא למשא-ומתן על גבול הקבע.

האו"ם לא אימץ את החלטה 242 תחת פרק 7 המחייב של האמנה הבינלאומית, העוסק במעשי תוקפנות של מדינה אחת נגד אחרת. אף שלא כתוב זאת במפורש, ההחלטה התקבלה תחת פרק 6 שעוסק בפתרון בדרכי שלום לסכסוכים בינלאומיים. משמעות הדבר היא דרישה מהצדדים להגיע לפתרון דרך משא-ומתן, ואין דרישה מישראל לסגת מהשטח הנכבש ללא הסכם בתמורה.

8. החלטה 242 - ירושלים לא מוזכרת.

אותה החלטה של מועצת הביטחון, מ-22 נובמבר 1967, אף לא הזכירה את ירושלים ולא עמדה על נסיגה כוללת לקווים שלפני 1967 בלשון האופרטיבית של ההחלטה (אלא רק על נסיגה מ"שטחים" אל "גבולות בטוחים ומוכרים"). לורד קארדון, שגריר בריטניה לאו"ם שניסח את 242, דחה את הבקשה הסובייטית להוסיף את המילה "כל" לפני המילה "שטחים". מכיוון שההחלטה נוסחה על-ידי הבריטים, כוונתה ברורה מן השפה בנוסח האנגלי; כל פירוש חלופי של החלטה 242, הנובע מתרגום לשפה רשמית אחרת של האו"ם, אינו יכול להתקבל כמוסמך.

9. "הכחשת המקדש" - תופעה חדשה אפילו בקרב פלסטינים.

בדיוני קמפ-דיוויד הצהיר ערפאת כי מעולם לא היה קיים בית-מקדש בירושלים, והתחיל תנועה בעולם הערבי ואף באירופה של "הכחשת מקדש". המפרשים הקלאסיים של הקוראן, כאשר נדרשו

 להסביר את משמעות הביטוי "מסגד אל-אקצה" המופיע בסורה מספר 17 שלו, הגדירו את המושג כ"בית אל-מקדס", דהיינו: בית-המקדש. עמדה זו הייתה קיימת עד לאחרונה, כשהמועצה המוסלמית העליונה בירושלים בשנות ה-20 של המאה הקודמת הוציאה מדריך לתיירים להר הבית, בו הוסבר ששם שכן המקדש של שלמה. באותה תקופה הייתה המועצה תחת הנהגתו של המנהיג הפלסטיני הקיצוני חאג' אמין אל-חוסייני. כך יוצא ש"הכחשת המקדש" אליבא דערפאת ותומכיו סותרת לא רק את המסורת המוסלמית, אלא גם את עמדות ההנהגה הפלסטינית מתחילת המאה ה-20.

10. הפתיחות המלאה לירושלים לכל הדתות נשמרה רק על-ידי שלטון ישראלי.

בין השנים 1967-1948 מנעו הירדנים מיהודים לבקר במקומות הקדושים בעיר העתיקה, כולל בכותל המערבי. הם הטילו מגבלות (ברכישת אדמות למשל) גם על הקהילה נוצרית באותה תקופה, וזו הלכה והידלדלה. גם בתקופת המנדט ובתקופה העותומאנית נאלצו היהודים להיאבק על זכותם להתפלל ליד הכותל המערבי. 

הכותב כיהן כשגריר ישראל באו"ם וכיום משמש נשיא "המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה"