שבועות. הסיפור האמיתי

אתמול פגשתי זוג חברים ב"סופר". לפני שבועות אין דבר טריוויאלי יותר מלהתחכך עגלה בעגלה ליד מדף הגבינות, עליו צובאים המוני אדם, כאילו מלאי החלב במדינה נמצא על סף הכחדה. כך יצא שפגשתי בני זוג שהכניסו בזריזות גבינה 5% לשקית ומיהרו להתרחק מהמקום. לרגע חשבתי שמדובר בבהלה נורמלית הקשורה בעדר "השפים הזמניים" שמקיף את האזור, אך מבט נוסף בעגלה אותה הסיעו במהירות, הבהיר לי שלא היא.

בניגוד בולט לעגלות הגדושות שמסביב בכל טוב, עגלתם של השניים הכילה מצרכי יסוד בודדים עטופים בעליבות, מכורבלים בפינת העגלה. היכרות אישית, ואולי חוש שישי, אמרו לי שלא מדובר 'בהשלמות אחרונות' לקראת סעודת החג.

לא רציתי שירגישו לא נעים אז תפסתי מרחק, עמדתי ליד מקרר הקפואים, מגלה את מה שאני ורבים אחרים לא ראינו או לא רצינו לראות. בני הזוג 'הממהרים' לא היו היחידים שהובילו עגלות חצי ריקות. בסביבת המקרר נתגלו עוד כמה עגלות 'מאוכלסות בדלילות' והמכנה המשותף לכולן היה הדוחפים - זוגות צעירים 'שתורתם אומנותם'.

ערב חג שבועות תשס"ז לימוד תורה כדרך חיים הפך למאתגר מתמיד. הדור השלישי למשחזרי עולם התורה האבוד של אירופה, חי מהפירורים שעקרות בית מפזרות בעדינות מעל עוגת השמנת. המשא על הכתפיים הצעירות הופך לכבד מנשוא. דור אחרי דור של לומדי תורה העשירו לאין ערוך את הרוח היהודית, אך השאירו את הצלחות ריקות בבתים רבים.

רזרבות כלכליות - אפס, פיתרון אלטרנטיבי באופק לא קיים. גם בניית ערי שממה בכל חורי עדיפות לאומית לא יסייעו לבעיה המחריפה - אין כסף, מה שהיה נגמר. תשובה להיכן עובר קו הגבול שבין צמצום וצניעות לדחק ומחסור גם כן אין. אף אחד לא יעיז לקחת על עצמו לצאת עם המילים הקשות ש'אי אפשר ככה יותר' - והצעירים ממשיכים בינתיים לשאת בעול.

כך שומעים השכם וערב סיפורים מזעזעים על אלה ששמרו בסוד, ספגו ושתקו, לא רצו טובות וחיו ממה שהיה ופחות - עד שלא יכלו יותר. 'האקמול המיותר' שניתן לשכנה, בידיעה ברורה שכסף לקניית בקבוקון חדש אין שם. הסלים שהושארו בידי אנשים טובים ליד הדלת כדי שהמקרר לא יישאר נקי מידי. הבושה צורבת ותחושת ההזדקקות משפילה לא נעלמת, ואלה שאיבדו את הבושה איבדו על הדרך את תורתם וערכיהם.

טובי המוחות לא בורחים רק ממגדלי השן של ההשכלה הגבוהה כי הציעו להם 'בארץ האפשרות הבלתי מוגבלות' הצעה מפתה יותר. טובי המוחות התורניים של מדינת ישראל סוגרים בדמעות של דם את הגמרא כי לילד אין מה לאכול בארוחת בוקר.

אבל, בואו נודה על האמת. בחג המתקרב, עת נזלול בתיאבון את המגוון הקולינרי החלבי. הסיבה לקיומו של פסטיבל האוכל הזה - התורה שנמשלה לחלב, תישאר זנוחה בצד. כמה מחובבי הלזניה יקדישו את ליל מתן תורה לעיון בטקסטים עתיקים?

התורה הנלמדת כיום בפי אותם אנשים היא שמורת טבע יחידה מסוגה של חוכמה אין סופית - מורשת המשותפת לכולנו. כל זה עלול להיעלם והאקלים הרוחני במדינה יידרדר למקום עוד יותר נמוך ממה שהוא נמצא כיום - אם זה בכלל אפשרי.

אין ספק ש"על הנייר" ההיגיון ש"אף אחד לא צריך לממן אף אחד" עובד. המנהיגים הרוחניים שלנו הם שרידים לדור הולך ונעלם. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו היכן מסתתרים המנהיגים הראויים של הדור הבא, ואם פספסנו כמה מהם על הדרך כי האידיאל נמצא באובר-דראפט.

אני בעד הקמתה של ועדה לשימור האוצר היהודי במוחותיהם של 'עם הספר'. צריך לבדוק יחד איך אפשר לשמור על הפיקדון המשותף לכולנו בלי שאף צד ירגיש מקופח, או סובל למען השאר. אני רוצה שללומדים האמיתיים, לא 'מחממי הכיסאות', תהיה לפחות שלושת רבעי עגלה מלאה. ועם כל הכבוד לחגיגת הטעם שמציעות המחלבות, סממני החג החיצוניים המסמלים את קבלת התורה לא צריכים לקבל את מרכז הבמה במקומה.