קוראים לי ג'וחא, ואני מסתבך עם חזיות
חוף הים, לילה אביבי, אנחנו מתנשקים בלהט, מתלטפים בתאווה, החולצות מושלכות הצידה, גופי מרותך לגופה, מרגיש את דפיקות הלב שלה כאילו היו הן שלי. שולח יד אל החזייה, מאתר את התפס, ו... איך לעזאזל אני פותח את הדבר זה?
המקום: חוף לא כל כך מבודד דרומית לנתניה.
המאורע: איבוד בתולים.
לילה אביבי. רוח קרירה על ראש הצוק מעל הים. אנחנו על שמיכת פיקה פרחונית, מתנשקים בלהט, מתלטפים בתאווה חסרת מעצורים, נוגעים, מביטים, אוהבים. חצי סהר אדמדם משתקף על אדוות הים התיכון. הכל מושלם.
הרגע הגדול הגיע.
החולצות מושלכות הצידה, גופי מרותך לגופה, מרגיש את דפיקות הלב שלה כאילו היו הן שלי.
שולח יד אל החזייה, מאתר את התפס, ו... איך לעזאזל אני פותח את הדבר זה? קצת מושך, קצת דוחף, קצת מועך, ובעיקר - מתפלל שמשהו שם ייפרם.
את חוסר האונים שלי אני מסווה בחיוך שרמנטי. "רק רגע... הנה.. או! קרס אחד נפתח... מממממ.." מנשק אותה כדי שלא תשים לב שאני שקוע בפענוח מערכת הקרסים במתקן המוזר הזה.
היא מביטה בי ומחייכת בהבנה. אחרי הכל – תמיד יש פעם ראשונה.
"חכה רגע", דחקה אותי מעליה בעדינות, "תראה, זה לא מסובך".
הייתי קצת מאוכזב מעצמי; אם היא היתה נותנת לי עוד כמה דקות, בטוח הייתי מצליח. אבל בכל זאת, אולי הכל לטובה, ניסיתי לשווא לעודד את עצמי.
אחרי כעשר דקות, שלוו בהדגמה והסברים מפורטים על המכאניקה של החזיות, ניסיתי שוב. לא נפתח.
איבדתי את זה.
את המומנטום.
את השלמות שאמורה להיות בפעם הראשונה.
את כל הגבריות שאי פעם היתה לי.
"אל תיקח את זה כל כך קשה, מתוק שלי", נישקה אותי במצח והסירה את חזייתה בתנועה מיומנת ביד אחת, רק כדי לגזול ממני את טיפת הגבריות שעוד אולי נותרה בי. כך התחילה החוויה המינית הראשונה שלי. פעם ראשונה כמו בסרטים. מה זה מהסרטים, מה שהלך שם היה שילוב רע של "מלכוד 22", "סופשבוע אצל בארני", ו"מלתעות".
למדתי להשקיע, קיבלתי קצת מחמאות פה ושם
עברו כמה שנים, הראשונה ואני כבר מזמן נפרדנו. מאותה התקרית שאותה אני מכנה בשם "הפעם הראשונה שלי" נותר רק זיכרון רחוק. צברתי כבר הרבה ניסיון, הספקתי לפגוש בחורות מכל מיני סוגים, חוויתי חוויות שונות, חלקן טובות יותר וחלקן טובות פחות, למדתי להשקיע, קיבלתי קצת מחמאות פה ושם, אבל המכאניקה של החזיות נותרה בגדר מסתורין עבורי. אפילו אתר שמצאתי ברשת שמסביר איך לפתוח חזייה בליווי הסברים כתובים וקטעי וידאו לא ממש עזר.
"מה קורה? מה אתה מסתבך שם?" (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
מה שמוזר זה, שלפרק אופניים, למשל, לאתר ולתקן שם כל מיני בעיות מכאניות – אני יודע. לעשות אלתורי חשמל – אני גם יודע. במוסך, כשהמכונאי מקשקש על כל מיני חלקים במנוע – אני יודע להצביע עליהם ולהנהן בהבנה. אני אפילו יודע לתפור! אבל משום מה, להפריד שני ווים זה מזה, פשוט לא מצליח.
ברגע שהאצבע שלי נוגעת בתפס של חזייה, אני בבת אחת נהפך לניאנדרתל סתום. מעקם, מנער, תופס, נושך, נוהם, ומשחק אותה כאילו זה הכל חלק מהמשחק המקדים.
לחלק מהבחורות, כפי ששמתי לב, זה דווקא די עושה את זה. אלה נחלקות לשלושה סוגים:
הראשון – אלה שייצר חייתי ממש מעביר אותן על דעתן. הן בדרך כלל לא מסוגלות להתאפק ומעיפות את החזייה לבד.
השני – אלה ששמות לב שמשהו לא בסדר, ופולטות משהו בסגנון: "אויש, איזה חמוד אתה עם הפרצוף הזה..." ואז, מתוך תחושת חמלה אינסופית, משתפות פעולה, מורידות בעצמן, ומחבקות אותי כמו דובי.
והשלישי – אלה עם החיוך הזדוני: "מה קורה? מה אתה מסתבך שם?" הן פשוט נהנות לראות אותי מתפתל, ומשאירות אותי למולל את התפס עד-לא-ידע.
לעומתן, יש את אלה שזה לא כל כך עושה להן את זה, ההתחבטות האלה שלי. במקרים כאלה צריך להפטר מהחזייה כמה שיותר מהר, לפני שיתחיל לכאוב להן הראש.
לעיתים נוצר מצב בו היא שוכבת דווקא על הגב
המצב האידיאלי הוא שהיא שוכבת למעלה, מה שמקנה לי מרחב תמרון מספק. אבל לעיתים נוצר מצב שבו היא שוכבת דווקא על הגב. ואז ידידיי, אני בצרות. לא רק שמרחב התמרון כמעט שאינו קיים, אני צריך להספיק לפתוח את שני הווים לפני שהיא תתעייף מלקמר את הגב. זה כמו משחק חולני - מי יתייאש קודם? היא או אני?
שנים הסתרתי את הנכות הזו מחבריי הזכרים, בעיקר מהסיבה הפשוטה, חשבתי שאני היחיד שזה קורה לו על בסיס קבוע. לא עוד!
אנחנו מוקפים בכתבות, פרסומות, ותוכניות טלוויזיה שמציגות בעיות אופייניות לגברים כגון חרדת ביצוע, שפיכה מוקדמת, פחד מקשר, אוננות יתר, נכות רגשית... אלו הן בעיות מוכרות, שזוכות להתייחסות הרצויה. וזה יפה.
אבל מה איתנו, מאותגרי החזיות? למה אנחנו מעולם לא קיבלנו חשיפה תקשורתית ראויה?
למה אנחנו צריכים לחיות בפחד ובושה?
למה אנחנו צריכים להתאמן על החזיות של השותפות/אמהות/אחיות שלנו בחשאי, להיתפס, ועוד לספק הסברים הגיוניים?
למה לא מייצרים חזיות עם ריצ'רץ' או כפתורים או תיק תק או סקוטש או מגנט או כל דבר פחות מסובך מהקרסים הארורים האלה? ואם כן מייצרים, למה לעזאזל אתן לא רוכשות אותן?
אני יודע שאני לא לבד. ואתם, חלק מהגברים שקוראים את הטור הזה, שמסתכלים לצדדים כדי לוודא שאין אף אחד שרואה אתכם קוראים את ערוץ יחסים, מעלים שליש חיוך של הזדהות.
הודאה בבעיה, כבר אמרו חכמים מאיתנו, הוא מחצית הדרך לפתרון. ועכשיו אני פונה נרגשות אליכן, נשים יקרות: בעצם היותכן מודעות לבעיה דנן נוכל לשנות את המצב העגום הזה ולהפוך רבבות גברים בישראל למאהבים טובים יותר.
יחדיו זה אפשרי!
אני אפילו מוכן לעשות את הצעד הראשון.
לפנייה לכתב/ת 
