בגרוזינית זה נשמע יותר טוב

איך שלא נציג את זה, הבעיה המרכזית של גיאורגיה מתחילה (וגם נגמרת) בשם שלה. שבוע לפני היציאה לטיול הג'יפים, מצאתי את עצמי מתחבטת באופן שבו אציג את יעד הטיול למשפחה ולחברים: גיאורגיה או גרוזיה?

התעקשותה של המדינה הקווקזית להחליף את השם סובייטי שניתן לה, התקבלה אצל חלק ממכריי כקריאת תיגר על עולמם התרבותי. עד שהם התרגלו לספר בדיחות גסות על אפרו-אמריקנים, עכשיו מבקשים מהם גם להחליף גרוזינים בגיאורגים. נסו אתם לשאול כמה גיאורגים צריך כדי להחליף נורה. מהר מאוד תגיעו למסקנה שבגרוזינית זה נשמע הרבה יותר טוב.  

אז יצאנו לגרוזיה, סליחה, לגיאורגיה, מדינה אותנטית שהתיירים טרם שטפו אותה, ובה ניתן למצוא בעיקר רועי צאן, בתי חווה, נופים מרהיבים, הרים מושלגים, אוכל נהדר ותושבים מכניסי אורחים.

אותנטיות גיאורגית (צילומים: שירי מנור)

אופליסציחה - זה מדבק?

בתדריך הבטיחות הקצר שהתקיים לפני היציאה מטביליסי אמנם למדנו שיחסם של הגיאורגים לחוקי התנועה דומה ליחסנו אל השלטים האוסרים עישון במקומות ציבוריים, אבל הגמול בצדו של המערב הפרוע הזה לא איחר להגיע. נסיעה קצרה הובילה אותנו לדרך עפר צדדית שבסופה נקודת תצפית יפהפייה המשקיפה על אזור הקווקז התחתון.

הפסטורליה של גיאורגיה נגלתה לעינינו לראשונה - גבעות מוריקות מנוקדות בשלג שלא נמס ורועי צאן עם עדריהם. כל אלו הפכו גם את הציניקנים שבקבוצה לרומנטיקנים לא קטנים.

את מעט החספוס שעוד נותר בקשוחים שבינינו, ריככו שני גיאורגים חייכניים שיצאו לקראתנו מרכבם, ושלפו מתוכו בקבוק יין וחתיכת שומן חזיר. הם חתכו את השומן ומזגו לנו יין, ובין לגימה ללגימה בירכו אותנו בצהלה גדולה. נרגשים מקבלת הפנים הספונטנית, הענקנו להם שוקולד, תוצרת הארץ.

מנקודת התצפית גלשנו עם הג'יפים בדרך צרה וסלעית אל עיר המערות הקדומה אופליסציחה (Uplistsikhe), שבעבר היו בה כ-700 מערות. בימי הביניים הפגינו מלכי גיאורגיה את גדולתם כשהצליחו להתעלם משמה של העיר, שמזכיר מחלת מין, ועשו אותה למקום מושבם.

אופליסציחה (אולי בעצם מדובר בשילוב של "אופס" ו"סליחה") ידעה פריחה כלכלית בימי הזוהר של דרך המשי, אך גם כיום, למרות פגעי הזמן, הפלישות וההרס שזרעו המונגולים והערבים, נותרו שרידים מן העיר העתיקה המקורית: עשרות מערות חצובות בסלע, תיאטרון, אולמות, בורות מים ומערכות ניקוז. מפסגת האתר צפינו על נהר המתקבארי (Mtkvari), הנהר המרכזי של גיאורגיה, שעובר לכל אורכה ונשפך אל הים השחור.

הרודן עדיין ניצב בגאון

מהמלכים הגדולים של ימי הביניים המשכנו לפיסת היסטוריה קרובה יותר - העיר גורי (Gori), שבה נולד וגדל לא אחר מאשר שליטה העריץ של ברית המועצות, יוסף סטלין, שפסלו עדיין ניצב בעיר בגאון. המשכנו לרכוב על הגל הסובייטי, ופצחנו בנסיעה אל הדרך הצבאית ההיסטורית שמובילה לקאזבגי בצפון.

הדרך הצבאית היא כביש ראשי המחבר את רוסיה וגיאורגיה. היא מתחילה בבירה טביליסי, עוברת דרך מעבר הגבול בין המדינות, ומסתיימת בוולדיקווקז (Vladikavkaz) שברוסיה. נסענו בכביש צפונה לתוך ההרים אל הקווקז הגבוה כשברקע תמונת נוף יפהפייה של פסגות הקווקז המושלגות.

אבל עזבו אתכם מנופים. באחת העצירות בדרך מצאתי את אביזרי הלבוש השווים של גיאורגיה. בדוכנים קטנים מוצגים כפפות, גרבי צמר צבעוניים וכובעים מחממים - הכל מעשה ידיהן של נשים מקומיות. חדוות השופינג שמילאה אותי התחלפה במפח נפש כשהבחנתי שחבריי מתרחקים ממני ומהכובע החדש והמקסים שלי. ריח החיה המתה שמילא את חלל הג'יפ הבהיר לי שהמראה הגרוזיני המעודכן שלי עלול לפגוע אנושות במעמדי החברתי בקבוצה.

אבל עזבו אתכם מנופים

מצב רוחי השתפר פלאים למראה השלג הבתולי הבוהק של עיירת הסקי גודאורי (Gudauri) אליה הגענו בשעות הערב. את הלילה העברנו במלון אינטימי ומקסים בשם טרוסו (Truso), ומבחינתי אפשר היה להעביר בו עוד ימים רבים. גודאורי משמשת בסיס לנסיעות צפונה: ממעבר ג'ווארי, דרך קניון ההרים טרוסו ועד למרגלות הקאזבגי, אחת הפסגות הגבוהות ברכס הקווקז, שמתנשאת לגובה של יותר מ-5,000 מטר.

רוקדים על שתי חתונות 

למחרת התעוררנו לבוקר לבן ב"שוויץ הקטנה" ועלינו ברכבל יחד עם שאר גולשי הסקי כדי ליהנות מהנוף המרהיב של מדרונות השלג. בצער רב, עזבנו את גודוארי (אגדה גיאורגית מספרת שעד היום אפשר לראות את סימני הגרירה שלי על השלג), ועלינו על הג'יפים חזרה לכיוון טביליסי.

בדרך עצרנו במצודת אנאנורי (Ananuri), המוקפת חומה ומגדלים ובלבה כנסייה. המבנה משקיף על עמק הנהר ארגאווי וצופה לסכר ז'נוואלי. לשמחתנו, פגשנו בתוך המצודה חתן וכלה ביום חגם עם מלוויהם הנרגשים. הזוג הטרי הגיע ב"לאדה" עתיקת יומין מקושטת בסרט ורוד. אגב, את הלאדה פגשנו לא מעט בכבישים, בעיקר במצבה הנייח כשמעליה רוכנים גיאורגים אופטימיים המנסים לשכנע אותה לחזור לנסיעה על הכביש.

המשכנו בדרך הצבאית, חלפנו על פני כפרים קטנים והגענו אל מטצח'טה (Mtskheta), בירתה הקדומה של גיאורגיה המזרחית, אשר הפכה להיות התחנה המרכזית בדרך המשי. בין האתרים הקדושים בעיר נמצאים הקתדרלה סווטי צחובלי (Sveti Tskhoveli) ומנזר ג'ווארי (Jvari).

כנראה שלאמא שלי היה חלק בתכנון הטיול, כי גם בקתדרלת סווטי צחובלי נפלנו על יום חתונות. כלות בשמלות לבנות וחתנים נרגשים בלבוש מסורתי צעדו פנימה בזה אחרי זה,  ולאחר הטקס המשיך כל זוג לחגיגה הגדולה שלו - משתה עמוס מאכלים, משקאות וריקודים.

מאחר שאת הבופה לא הצלחנו לאתר, נאלצנו להסתפק בממתק גיאורגי עממי שנמכר מחוץ למצודה - צ'וּרצ'חלה, מחרוזת אגוזים בציפוי רפרפת ענבים מתוקים. למי שהתכוון להגיע למדור האוכל והגיע לכאן בטעות, אספר שכדי להכין אותו יש להשחיל אגוזי מלך קלויים על חוט ולטבול במיץ ענבים שבושל עם קמח (רמת קושי: 10, ציון גולשים: 2).

צ'וּרצ'חלה. למשחילים

טביליסי ללא הפסקה

את הטיול סיימנו בחזרה במרכז התרבותי-לאומי של האומה הגרוזינית - טביליסי. עם הגיענו "הזדכינו" על הג'יפים ויצאנו לחרוש את העיר. שבעה מיליון תושבים חיים בגיאורגיה, 1.7 מיליון מהם בעיר הבירה. למעשה, בטביליסי לבדה אפשר למצוא את כל ה"דרמה הגיאורגית" של השנים האחרונות - מדינה נחשלת שתחת נשיאותו של מיכאל סקאשווילי הצעיר עוברת תהליכים מואצים של תנופה ופיתוח.

בחלקים מסוימים שלה נראית טביליסי כמו כרך מערב אירופאי עשיר ומתוחכם. קחו למשל את רחוב שותה רוסטאווילי (Shota Rustaveli), ה"שאנז אליזה" של טביליסי, שקרוי על שם משוררה הלאומי של גיאורגיה. לאורך הרחוב רחב הידיים ממוקמים בנייני ציבור גדולים ומפוארים, ביניהם בניין הפרלמנט, התיאטרון, בית האופרה, הבלט האקדמי ומוזיאונים. בתי קפה, מסעדות וחנויות של מיטב מותגי האופנה המערביים פזורים אף הם לאורכו של הרחוב, ומשווים לו מראה ופאסון שכיכר המדינה יכולה רק לחלום עליהם.

את קשיי הקיום של טביליסי אפשר למצוא באזור הצפוני והעני יותר של העיר. סמוך לאיצטדיון הכדורגל שוכן שוק ענק, ובדוכני המכירה המקורים מציעים הרוכלים לחמים, פרחים, ירקות, תבלינים, כבושים, בשרים ודגים, דברי סדקית, משקאות ועוד. הכל צבעוני, ססגוני, ריחני ומפעיל את כל החושים.

לא הרחק משם נמצא שוק הפשפשים של הגשר היבש, ובו מציאות של ממש: החל מכלי חרסינה וכלי נגינה, דרך מערכות אוכל ומערכות שתייה - כולן מעוטרות בסגנון המאה ה-19, וכלה במזכרות מהתקופה הסובייטית.

פנינה ארכיטקטונית ידועה של טביליסי היא קתדרלת סיאוני (Sioni Cathedral), שמלבד המבנה המרשים שלה, מתהדרת בפריט הקדוש ביותר לגיאורגים: הצלב של נינו הקדושה, שאותו התקינה מזמורות גפן כשהיתה בדרכה למצח'טה.

גם את הנקודה היהודית לא זנחנו. בעיר העתיקה של טביליסי ניצבים זה לצד זה בית כנסת, מסגד וכנסייה גיאורגית בהרמוניה ובשלום. בית הכנסת המרכזי נבנה בשנת 1904 ובכניסה אליו מקדמים את פני הבאים עשרת הדברות ולוח זיכרון לנכבדי הקהילה לדורותיהם.

חצ'פורי וחינקלי לצלילי "התקווה"

אי אפשר לכתוב על גיאורגיה בלי להתייחס לאחד ממקורות גאוותה - האוכל הלאומי. בערב האחרון לטיולנו יצאנו לארוחת ערב במסעדה שמגישה מטעמים ממיטב המטבח הגיאורגי. אם לתל אביבים שביניכם אוכל גרוזיני מתקשר ל"ננוצ'קה" ולאווירת הזימה שלה, תופתעו לגלות שארוחה גיאורגית מסורתית יכולה להזכיר את סעודת בר המצווה שלכם.

מצודת אנאנורי. החתן והכלה בפנים

על-פי מיטב המסורת, מלווה הארוחה, שנמשכת כמה שעות, בטקס ברכות חגיגי ואינסופי שאותו מנהל היושב בראש השולחן. עשרות מנות צבעוניות הוחלפו האחת בשנייה, כשממרח האגוזים ורוטב הרימונים הייחודיים למטבח הגיאורגי מלווים כמעט את כולם. עומס המנות היה גדול והמלצרים דאגו להחליף לנו את הצלחות לפחות שלוש פעמים במהלך הארוחה.

כמו בכל ארוחה גיאורגית טיפוסית, הוגשו גם הפעם החַצַ'פוּרי והחינְקָלי. החצ'פורי - מעטפת בצק שבתוכה גבינה מותכת, והחינקלי - כיסון בצק גדול ממולא בשר, הסבו לנו הרבה אושר בתחילתו של המסע. תחת אווירת הטיול השנתי שנוצרה, מצאנו את עצמנו חוקרים באינטנסיביות את שני המאכלים הבצקיים לעומקם (הידעתם? לכל אזור בגרוזיה חצ'פורי משלו). כך שבערב האחרון לטיול כבר עייפנו מהם, אך לא נתנו לזה לרפות את ידינו.

תבשילי קדירה שהגיעו לאחר מכן, חצילים קלויים עם ממרח אגוזים, קציצות ממחית תרד, ממולאים, קבבים עטופים בבצק דק, צלעות טלה ושיפודים המתבשלים באיטיות על הגחלים - שכנעו אותנו שהמטבח הגיאורגי הוא אחד המעניינים והעשירים שנתקלנו בהם.

אחרי כמה כוסיות מהיין המקומי ומהצ'צ'ה - גראפה המכילה אחוזי אלכוהול רבים (המלצה חמה: אל תנסו להדביק את קצב השתייה הגיאורגי) - ביקשו מארחינו מהנגנים להנעים את זמננו בנעימה ישראלית. למודי ניסיון מטיולים במדינות "הומות" ישראלים, ציפינו לנוהל הרגיל של "אל המעיין" או "הבה נגילה". כמה הופתענו לגלות כשאת חלל האוויר ניסרו דווקא צלילי "התקווה".

• הכותבת היתה אורחת חברת "מדרפט "