סיפור מההפטרה

או-טו-טו חג מתן תורה ובענייני יהדות לאף אחד לא איכפת לצאת קצת טמבל. כל דתי שקורא עיתון נאנק מאושר ומבוז כשהוא נתקל בבורות מופגנת של כתב. מה הנאה יש לדוס מצוי חוץ מלתפוס חילוני, ועוד עיתונאי, בקלקלתו?

הנה למשל ביום שישי האחרון פורסמה ידיעה בעיתון על משפחה שתובעת את המלמד של בנם לבר-המצווה. ציטוט: "מכתב האישום עולה כי הילד למד במשך חצי שנה את פרשת במדבר אך רגע לפני העלייה לתורה נודע לו כי הוא עומד לקרוא את פרשת יהונתן".

כאן עוצר כל קורא דוס בחריקת בלמים וצוהל: "פרשת יהונתן? מה זה פרשת יהונתן? אין כזה דבר פרשת יהונתן". ולקורא החילוני נבהיר: לכתוב פרשת יהונתן זה בערך כמו לכתוב "הכדורסלן אבי נמני מהפועל תל אביב", או "שר האוצר אמיר פרץ תושב נתיבות".

מקור הטעות של המלמד הרשלן הוא ברור לדוס המצוי. בפרשת במדבר של שנה שעברה לא קראו את ההפטרה הרגילה מספר הושע, המופיעה בכל חומש, אלא את ההפטרה הנפתחת במילים "ויאמר לו יהונתן מחר חודש", בגלל שכך נהוג לקרוא בשבת החלה ערב ראש חודש. איפה וינוגרד כשצריך אותו.

אבל אותי, תסלח לי משפחת חתן הבר מצווה (מזל טוב!), מעניינת דווקא "פרשת יהונתן". זו הרי טעות קטנה, אני יודע, אבל אופיינית. בעמוד הראשון של העיתון אפילו שלחו הפנייה לידיעה הפיקנטית: "סליחה, טעות בדרשה של הבר מצווה". ההפטרה שהפכה לפרשה נהייתה בכלל דרשה. כי בשביל עיתונאים חכמים הכל אותו דבר: הפטרה, פרשה, דרשה, משהו מעצבן של דוסים.

ועוד דוגמית: בתוכנית פרשת שבוע בערוץ 10 אמרה המנחה הדתייה את המילים "פרשת כי תשא" ובכתוביות שהוצמדו נכתב על ידי החכם האחראי על הכתוביות "פרשת כי תיסע". הייתי מחייך במרירות וחוזר להתנדנד על התהילים שלי, אלמלא שנייה אחרי זה אמרה המנחה: "נשמע את הזמר דודו טסה", ובמקרה הזה המילה "טסה" נכתבה כמובן נכון. בלי שגיאות ובלי בטיח. כי האיש מהכתוביות מכיר את השם דודו טסה, אבל על פרשת כי תישא, או טיסה או תיסע הוא לא שמע בחיים. (הנה תרגיל מעניין: תכתבו בגוגל 'דודו טעסה' ותקבלו שאלה: "האם התכוונתם לדודו טסה?" כעת תחפשו "פרשת כי תיסע" וגוגל לא ישאל אתכם באדיבות אם התכוונתם ל"כי תישא". כי גם עולם האסוציאציות של הרב'ה מגוגל הוא חילוני למדי)

קטנוניות? לא איכפת לי. איכשהו יוצא כך שבכל פעם שבתקשורת על ערוציה מזכירים בדרך אגב עובדה או פרט הקשורים לחיי הדת ולמושגים ביהדות, אנחנו נידונים לטעויות מביכות ומבישות. שמות של יישובים, רבנים, חסידויות (מיהו האדמו"ר מצאנג? היכן היישוב רבבות? מה זה ויחולו השמים? הכל דוגמאות טריות)

למה טעויות בפרהסיה מצהילות אותנו כל-כך? כי לשנייה נדמה לנו שאנחנו עדיפים על זולתנו החילוני, לפחות בתחום זה. כי זה מוכיח שמצב הידע היהודי של החילונים הוא על הפנים. כי זה מחזק את מה שאנחנו ממילא חושבים על עיתונאים. זה עושה לנו נעים בגב, כי זה קטנוני ואנושי וגדוש באהבת ישראל מזוייפת ופטרונית. "הבורות, אח, הבורות. כואב הלב. ראית איזה קטע?"

ואף שאין זה נאה להתכבד בקלון חברנו, בכל זאת הרטינה מוצדקת. עיתונאים חושבים שטעויות בענייני דתיים הן לכל היותר בעיה בהכרת היהדות שלהם, ואינם מבינים שזו בעיה ביכולת העיתונאית שלהם. אם עיתונאי, או עורך, או כותב כתוביות לא יודע את ההבדל בין פרשה להפטרה אז שישאל מישהו בקיא ממנו, או שיעבוד בשטיפת מכוניות בתחנת הדלק הקרובה (לא בתדלוק עצמו. שם רצוי להבדיל בין סולר לבנזין). אתה לא חייב לדעת הכל, אבל אתה חייב לדעת שאתה לא יודע.

פרשה, הפטרה, כי תיסע, כי תחזור, מה זה כבר משנה - אומר לעצמו הטמבל, אז אני קצת מטומטם ביהדות, מה הבעיה? זאת הבעיה.