דברים שכבר ידעת על נשים

"באתי לראיין את קיירה נייטלי. אני חוזר מחר".

"קירה נייטלי".

"בדיוק".

"זה קירה. קי־רה".

"קירה נייטלי".

"אז אתה עובד במגזין נשים או משהו כזה?".

"אה, כן".

באופן כללי יש לי דחף בריא לקמץ בדברים עם אנשי חוק, לכן לא היה לי חשוב ששוטרת הגבולות בהית'רו תבין שאני עובד דווקא במגזין גברים. או שהגעתי ללונדון במסגרת מלחמתו הראויה להערצה של אותו מגזין ביחצ"נים, שמשחדים מלחכי מקלדות כמונו במתנות יוקרתיות וטיסות לחו"ל - ובעצם מנסים להפוך אותנו לחיים אתגר, וחמור מזה, אתכם לאנשים שצופים בו. הנשק שלנו למלחמה? טיסות חינם, מלונות פאר, מכוניות יוקרה, בלק לייבל ו־XO. כן, אנחנו ניענה לכל הזמנה ונגרום להם להטיס ולשכן ולהשקות אותנו בכל כך הרבה מקומות, שבסוף הם בטוח יפשטו את הרגל. ועדיף תוך 80־90 שנה.

היעד הנוכחי היה הג'אנקט האירופי של "שודדי הקריביים 3", והמשימה הרשמית היתה לחזור עם המדור "דברים שלא ידעת על נשים" בכיכובה של קיירה - סליחה, קירה -

נייטלי. באופן אישי, רשמתי לעצמי שתי משימות נוספות: לקנות כרטיס זיכרון לטלפון החדש שלי, ולא לפספס את הטיסה. יחצ"נים לא כל כך אוהבים שזה קורה, והם עלולים לא לתת לנו עוד כרטיסים, ואז הלך על התוכנית שלנו.

ג'אנקט, אתם בטח יודעים כי ראיתם הרבה יותר גיא פינס ממה שאתם מוכנים להודות, זה כשחברת סרטים מפנקת עיתונאים באיזה מלון אירופי בשביל שלוש דקות עם כוכב שכבר דיבר היום עם 40 כמותם - רק שחלקן היו יותר כוסיות - ועוד לא ארוחת צהריים. מי היה מאמין שזה לא המקום הטוב בעולם לראיון עומק. או שכרטיס זיכרון של ג'יגה עולה בדיוטי־פרי באנגליה 60 פאונד.

מלון הלבבות הלבייבים

לונדון היא לונדון, בדיוק כפי שהשארתם אותה: מונית של חצי שעה וקצת משדה התעופה למלון, בכבישים פנויים, עולה 400 שקל. מלחמה או לא, על חשבון היחצ"ן או לא, אני לא חושב שנתתי אי פעם כל כך הרבה כסף לנהג מונית. בעצם היתה הפעם ההיא במקסיקו, אבל זה לא אותו דבר.

המונית הורידה אותי בפינה הדרום־מערבית של גני קנסינגטון, בכניסה למלון שאולפני דיסני שכרו בשביל העיתונאים. קוראים לו "דה רויאל גרדן", וכמו שאתם יכולים לנחש, הוא לא מקום רע. הראיונות עצמם נקבעו ליום למחרת, במלון "מנדרין אוריינטל", שהוא אפילו פחות רע.

הפקידה בקבלה סיפרה לי שדיסני שילמה גם על האירוח, שזה טוב כי בלונדון קשה לאנשים כמוני - כלומר אנשים לא מלונדון, שנושמים - לכלכל את עצמם במשך יומיים. אתם יודעים, או קרקר או מים. אז ישבתי במסעדת הגן עם המבורגר ב־140 שקל וסטלה ארטואה, ואז עוד סטלה שתארח חברה לראשונה, וחשבתי שהחיים בעצם לא רעים. אפילו החלקים הפחות מוצלחים שלהם, כמו מחלות או אי־מיילים ששולחות כל מיני כונפות שמנסות להתקבל ל"הבת של השכן", ואז הדבר הראשון שאתה רואה על הצהריים זה פצעונים ושיער מקורזל, ואם יש לך מזל זה הראש שלהן. ולא כדאי שאני אתחיל בכלל לדבר על ההוא ששולח לנו כל הזמן את אותו חוק, ועדיין לא מבין שחזאיות בהריון זה כבר לא מצחיק. ואז אמרתי לעצמי שאני חושב מספיק על עבודה כשאני בארץ ועליתי לחדר והלכתי לישון.

שעת ההתייצבות במנדרין נקבעה ל־15:20. את הזמן שנשאר לי עד אז החלטתי לנצל לסיבוב בהייד־פארק בשביל לנקות קצת את הראש לפני הראיון. וגם בשביל למצוא מישהו שייתן לי סיגריה, כי הבחור בקיוסק רצה ממני 65 שקל על קופסת מרלבורו לייטס. מתברר שיותר קל לשנורר סיגריה בכנס של הומלסים מאשר בהייד־פארק, אבל קצת אחרי שעת הצהריים כבר טיילתי עם סיגריה ובירה שקניתי בקפה ליד האגם, לבוש במעיל עור ובזיפי טיסה. ככה הסתובבתי שם, מבסוט מכמה שאני נראה קשוח ומהורהר. באמת, זה רק לאנשים אחרים שנראיתי עייף ומעורער.

אחרי כמה שעות הגעתי למלון "מנדרין אוריינטל" - ומהר מאוד הבנתי שלמלון הזה אין קשר להוא מגבול הרצליה־תל אביב. ואם במקרה כן, אז הייתי מציע להם לבוא ולבדוק את הסניפים שלהם בישראל. המקומות שחברות סרטים בוחרות לאירועים כאלה הם בדרך כלל מהסוג שמגיש חשבונות סטף ורטהיימריים, והמנדרין אינו שונה: בגדול, מדובר בטירה בלב רחוב לונדוני מרכזי שכל מ"ר שלה עולה כמו מ"ר של קוקאין קולומביאני. מצידו האחד נמצאת ספקית הלקוחות מספר אחת שלו, שגרירות כוויית. מצידו השני יעמוד בקרוב מגדל המגורים "מנדרין", שבימים אלה שוקדים במרץ על בנייתו כדי שאף אחד בעולם לא יוכל להרשות לעצמו להחזיק שם דירה.

בכניסה למלון עומדים שלושה שומרים, שני שוערים עם הכשרה של ארבע שנים בפתיחת דלתות בפריז, ועוד שני אנשי צוות לבושים כמו גנרל פרוסי, שלא ברור מה הם אמורים לעשות חוץ מרושם. חוץ מאנשים מיותרים במדים מפוארים, לרשות המלון עומדת גם הכניסה הפרטית היחידה להייד־פארק (למרות שחייבים לתהות למה זה טוב: ברגע שעברת אותה, אתה בפארק ציבורי). לפי המחירון שתלוי ליד הקבלה, החדרים מתומחרים בין 380 ל־1,000 פאונד ללילה. הסוויטה השנייה בגדולה, בלי תוספות, תעלה לכם 4,000 פאונד ללילה. את המחיר של הסוויטה היקרה ביותר כתוב שצריך לברר לבד, וליד זה בקטן, בעט קסמים שאף אחד לא רואה, שאם אתה רוצה שיגלו לך אותו, כדאי שתהיה שייח' כווייתי או נבחר ציבור ישראלי. לי הם ענו שהם לא עונים, ואני עוד באתי עם הפומה ב־350 שקל שלי.

בזמן שחיכיתי לנציגה שתכניס אותי לחדר הקדוש שנמצא בקומה השנייה, נתקלתי ברומי אבולעפיה. פעם היא עישנה ג'וינט ב"שבתות וחגים" (בפרק הידוע "ומה רע בימי חול?"), ועכשיו היא לומדת קולנוע בלונדון ומחלטרת בשביל גיא פינס כשיש אירועים כאלה. "הדליפו לי מהארץ שיש לנייטלי ארוס", היא סיפרה לי, "אבל כששאלתי אותה היא כמעט אכלה אותי".

מחשבה נעימה. אם בא לכם לראות את זה, תרימו את היד. עכשיו לכו להוריד לאריק ברמן כאפה.

"מה, היא לא עונה על שאלות אישיות?".

"ממש לא. על הארוס היא סתם הכחישה בעצבים".

ואז הגיעה המונית של רומי. היא לא שאלה, אבל רגע לפני שפנתה ללכת, משהו במבטה הכמה גרם לי לספר לה שיש לי חברה. "כן, בטח", היא ענתה לי בסרקזם מעושה בעוד עיניה מתכסות בלחלוחית של אכזבה. ואני נאלצתי להביט בים העצבות הזה עד שהסתובבה ורצה למדרגות, ואז עצרה רגע, פנתה לעברי וצעדה לקראתי בצעדים מדודים, לקחה את הסלולרי שלה והלכה. בדיוק, רומי, נסי להיות חזקה ולהמשיך הלאה.

לא, יש לה עצמות קלות

"לצערי הסרט עדיין לא ערוך, אז בינתיים בוא שב כאן ותראה את הטריילר עם הקבוצה שאתה נכנס איתה".

"הקבוצה?".

"אתה נכנס עם עוד 11 עיתונאים".

וואו, אני לא חיים אתגר. אני אפילו יותר נמוך בשרשרת המזון ממנו. עד עכשיו חשבתי שרק פלנקטון נמצא שם, אבל היי, עדיין נחמד לא להיות חיים אתגר. מה שפחות נחמד זה שראיון ל"דברים שלא ידעת על נשים" הפך רשמית מבלתי הגיוני לבלתי אפשרי. כשניסיתי למחות, הרגיעו אותי שאין לי מה לדאוג: יהיו לנו 20 דקות איתה. זה יוצא דקה ו־40 שניות נקי לכל אחד, אם מקמצים ב"היי" ובמילות חיבור. ואם היו לנו 20 דקות, אבל לא היו לנו. היו לנו 16.

מכיוון שדקה ו־40 שניות זה לא מספיק בשביל להוציא ממישהי דברים שהעולם לא יודע על המין הנשי, ומכיוון שקירה לא עונה על שאלות אישיות, נותרתי בלי שאלות בכלל. אבל למזלי, השמנת של עיתונאי הרכילות והקולנוע באירופה - או לפחות החלקים ממנה שנקראו איתי לחדר בין 15:45 ל־16:05 - עזרו לי בזה. אני שמח להראות לכם את המיטב שהוצאתי מהם:

1. אר יו שיק אור אנטי־שיק?

2. דו יו פיל מיסקאסט אין הוליווד?

3. יו אר ורי יאנג, וואט'ס נקסט?

תראו, זה לא שהם לא רצו לסייע: זה שהם מטומטמים.

את רוב ההתייעצויות שלי ערכתי עם עיתונאית (הולנדית, גיליתי יותר מאוחר) שנראתה כמו אחת שיודעת משהו. למשל, היא אמרה "אוי לא, עוד פעם" כשהטריילר של הסרט הוקרן על ה־O&B.

"מה, הטריילר גרוע?", שאלתי אותה.

"לא, אני יושבת פה שעה וזאת הפעם ה־70 שמראים לנו אותו. אני לא יכולה יותר".

על המסך מולנו אפשר היה לראות מאות פיראטים נלחמים זה בזה עם כל האפקטים המוכרים - ולמי שתהה, זה נראה טוב. בכל מקרה, זה בטוח יהיה יותר טוב מ"שודדי הקריביים 2". אם כי זה נכון גם לגבי סרט של מנחם גולן.

"אתה רואה", דחקה בי ההולנדית מהצד, "הנה הקטע שמציעים לה נישואים".

ובאמת, המוזיקה הדרמטית נחלשה והמצלמה התמקדה באורלנדו בלום בעודו תופס את קירה ואומר לה: "אני יודע שזה לא הזמן הכי טוב, אבל התינשאי לי?".

"רציתי לשאול את קירה על זה", לחשה ההולנדית, "כי היא מאורסת גם בחיים".

"שמעתי שהיא הכחישה את זה".

"באמת? שיט, איך לעזאזל אני אמורה לכתוב על זה 800 מילה?".

תוך כדי דיבור היא פשפשה בתיק שלידה והוציאה ממנו איזה מגזין בשפה שאני לא קורא, שפמלה אנדרסון מככבת בשער שלו. "זה העיתון שאני כותבת בו", היא נפנפה מולי בגיליון שנראה כמו "מותק": עיתון כל כך גרוע שאפילו כת"צים של "מעריב לנוער" לא מוכנים לכתוב בו. "אני חייבת למצוא כותרת, והיא לא עונה על כלום. תזכיר לי לשאול אותה איזה שמלה היא לובשת".

לא רוצה.

"אתה יודע שהיא נבחרה באנגליה למתלבשת המוזנחת ביותר, ובארה"ב למתלבשת הזוהרת ביותר?".

לא, אבל אני ארשום את זה.

"באנגליה היא גם נחשבת לשחקנית אופי, אבל באמריקה היא תפסה מעמד של פצצה".

טוב, זה הספיק לי והחלטתי לחפש מישהו אחר לדבר איתו. בגלל שבאותו בוקר שמעתי על שחרור השבויים הבריטים באיראן, פניתי ליושבי השולחן האחרים וניסיתי לשנות את נושא השיחה.

"אז, שמעתם משהו על החטופים הבריטים באיראן?".

השמונה שישבו סביבי בעיקר הביטו בי. ההולנדית דווקא שמחה לתרום את שלה.

"הם איפשהו במזרח התיכון, לא?".

"כן".

הבחור המבוגר מימיני, זה שנראה מיושב למראה, הוסיף: "אתה יודע שאסור לשאול את קירה על האנורקסיה שלה, נכון?".

"היא אנורקסית?".

"אה, היא מאוד־מאוד רזה".

שמישהו יצלצל מהר לחיים. יש לי סקופ ענק בשבילו. אני כבר יכול לראות אותו פונה למיקי עם חיוך של גרגמל ומספר: "יש שמועות, זה רק שמועות אני מדגיש, על אנורקסיה, כן, לא פחות. אבל עכשיו בואי נראה את אורלנדו בלום מציע לה נישואים. בפעם הזאת, זה רק על המסך". אולי אפילו יקדימו אותו ל־20:40.

קירה מוות

נייטלי באמת מאוד רזה. היא גם קצת מעצבנת עם המניפסטים שלה על איך הפפראצי מסוכנים יותר מהתחממות גלובלית, וכמה עיתוני הרכילות מטומטמים. טוב, זה לא שהיא לא צודקת לפעמים. וחוץ מזה, אם היא לא נראתה לי כמו הבנאדם הכי נחמד בעולם, ייתכן שזה רק כי אלף חיים אתגרים כבר שאלו אותה אלף שאלות זהות באותו יום. אלוהים יודע שחיים אתגר אחד זה מספיק מעצבן.

דבר ראשון, אחרי שההולנדית קפצה ושאלה, קירה הצהירה שהיא לא אנורקסית. חשבתי לשאול אם היא סתם שטוחה, אבל נזכרתי שלא טסתי 3,500 ק"מ - המרחק, בראש שלי, מתל אביב ללונדון - רק בשביל לעצבן אנשים ממדינה אחרת. זה לא כאילו שאני גאידמק.

השמלה, אני בטוח שכולכם חיכיתם לזה, היתה של הורה קאסו או משהו כזה. מתברר שיש לה סטייליסטית רק לאירועים מיוחדים. היא באופן אישי אוהבת ג'ינס וטי־שירט, והיא בעצם רק בחורה רגילה ואין לה כוח להיות כאן. היא גם לא קוראת ולא אוהבת עיתוני אופנה, והנוכחים בחדר לא צריכים להיעלב, חוץ מאלה שעובדים בעיתוני אופנה. חוץ מזה היא גרה עם אחיה, והיא לא הלכה לקולג' כי היא שונאת את המנטליות הזאת של גן ילדים, ובגדול היא משעממת כמו - ואגב, גם עבה כמו - חסה. אם כי לזכותה ייאמר שהשאלות היו אפילו פחות מעניינות מהתשובות.

"אז מה גורם לך להרגיש בבית בהוליווד?", הבריק וודוורד (נו, העיתונאי מווטרגייט).

"מה גורם לי להרגיש בבית?", היא ענתה בכל ההתלהבות של מישהו שחמותו העירה אותו מהשינה. "אני לא יודעת, ה־Mess?".

זה נשמע מספיק קרוב ל־Hash, אני חושב. זאת יכולה להיות כותרת.

"כמה שעות את ישנה?", שאל אותה ברנשטיין (נו, השני מווטרגייט). נשבע לכם שיכולתי לשמוע אותה ממלמלת "כולל עכשיו?".

"אז, קירה", התחלתי לשאול.

"זה קיירה".

ברור.

"יו אר ורי יאנג, וואט'ס נקסט?".

המסקנה העיקרית שלי מהביקור היא שאולי אי אפשר לעשות "דברים שלא ידעת על נשים" ב־16 דקות עם עוד 11 עיתונאים, אבל בהחלט אפשר לעשות "מה למדתי". הנה: למדתי שאי אפשר לעשות "דברים שלא ידעת על נשים" ב־16 דקות עם עוד 11 עיתונאים. ולסיום, שתי מסקנות משניות:

1. הטריילר נראה חזק.

2. אי אפשר באמת לכתוב על קיירה נייטלי. היא רק נראית כמו נייר.