מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ

לא תמיד אני יודע מה גורם לנפילה החזקה לבור השחור והעמוק. אולי זה סרט עם סוף טוב שמביא אותי לחשוב על הקורה איתי, אולי סיבה אחרת הגורמת לגרון להיחנק מהדמעות העולות ומבקשות את דרכן החוצה, ולעיניים להירטב מבלי שיש לי יכולת לשלוט בכך. אני בולע אותן, נעלם לשירותים כדי למחות דמעה או שתיים שהצליחו לחמוק. כאב הראש ההכרחי כבר מגיע לצדי רקתי ומתחיל להציק לי. אני מסרב להיכנע. לא לקחתי כל משכך כאבים ואני נלחם נגדו בידיים חשופות.

אולי הרצון להתגבר על הכאב ללא סיוע כלשהו הוא טירוף, אולי שריד לחינוך הספרטני שקיבלנו בשנות החמישים ותחילת שנות השישים. ואכן, כאב הראש לא יכול לי. אני דוחק אותו הצדה והוא, שרואה שאין לי כל כוונה להתמסר, מתפוגג ונעלם. אני לוגם משקה קל כדי לשטוף את שארית הדמעות מגרוני וחוזר לעצמי. 

בביקורי האחרון אצל רופאי קיבלתי מרשם למשכך כאבים הדומה ביעילותו למורפין. בבית המרקחת, רק הרישום בספרים ופתיחת הכספת גזלו יותר מעשר דקות. הרוקחת, שראתה שאני מתקשה לעמוד, ייעצה לי לשבת. "זה ייקח הרבה זמן",

אמרה בעדינות והסתכלה עליי במבט מלא רחמים. לפי התרופות שניפקה לי, היא כבר ידעה.

נבהלתי מההתעסקות בתרופה ולא נגעתי בה כמה שעות. הפסקתי לקחת את המשככים הישנים בערב הקודם, ובינתיים שאריות התרופות בולמות את הכאב. איני שוגה באשליות, אני סמוך ובטוח שהם יחזרו, אולם אני מוכן לקראתם עם תחמושת טובה. לפי דברי הרופא היא אמורה להגן עליי מפני כל צר ואויב. ואני? אני מרגיש כמו חייל בשדה הקרב, שקיבל את הנשק החדיש ביותר וכבר רוצה לנסותו בזמן אמת. נראה אתכם באים, אני חושב לעצמי, אני הולך לקרוע לכם את הצורה. 

"אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה רק אלוהים יכול להציל אותו", הודיע שיר ששמעתי פעם. יש לי חדשות רעות עבור אותו אדם: אף אחד כבר לא יוכל להציל אותך, גם לא אלוהים. ישנם מצבים שבהם רק אנו יכולים להציל את עצמנו, עם מעט עזרה מחברינו.

לעתים, בזמן הנפילה לבור, אני נאחז בשיח שנתלש ומיד תופס באחד אחר, חזק יותר. בציפורניי אני חורץ באדמה בכל הכוח ובולם את נפילתי. איני רוצה להגיע לתחתיתו כי לחזור משם למעלה קשה מאוד. אני נשאר תלוי על בלימה, מייצב את נשימתי וחושב על החיים היפים שמחכים לי בחוץ. מנוחה קלה, אני מטפס כמה מטרים וכבר אני בחוץ, מנער את בגדיי מהעפר שדבק בהם וחוזר לביתי. אולם לא תמיד אני מצליח. 

"מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהוָה.", נכתב בפרק ק"ל בתהילים, ויש למשפט כמה פירושים. אני, שהייתי בבור שחור משחור, יכול להעיד שלא רק שקראתי - גם צעקתי עד שניחר גרוני. אפילו חיכיתי כמה דקות כדי לתת לפסוק שהות להגיע למלאכים בשמים, לדפוק על דלתותיהם ולהעירם משנת הצהרים. לא ציפיתי לתגובה מידית

אבל גם לא להתעלמות מוחלטת מצדם, אך לא נראה היה שמישהו למעלה קלט את השדר. לא היתה לי ברירה והפסקתי לבזבז את שארית כוחותיי בצרחות. נחתי מעט, הלכתי לביתי, הבאתי סולם ארוך וטיפסתי מהבור.

יש רק בעיה אחת. בכל פעם שאני נופל לבור, הוא הולך ונהיה יותר ויותר עמוק. אני חושש שיום יגיע ולא אצליח למצוא סולם גבוה מספיק כדי לטפס עליו החוצה. אולי אז, כשלא תהיה ברירה אחרת, מישהו ישמע את קריאתי ויבוא לחלצני. ואולי לא. 

דבר אחד בטוח. אם כבר אני נופל לבור עמוק שכזה, עדיף שיהיה איתי טלפון נייד בו אוכל להתקשר לחבר טוב עם גלגל הצלה, ורצוי סולם. שם למעלה, אתם יודעים, הקליטה של הפסוקים היפים משובשת. 

• דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי המתפרסם מדי יום שני הוא מתאר את חוויותיו מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות
  

• לחצו כאן לכל הטורים של דני פנחס