מתכון לשבת: ברכת הבנים והבנות

מה יקר לנו יותר מילדינו. הם ממלאים את ליבינו בתקווה ובחרדה. כשאלתרמן מברך את בתו אנו חשים בחרדה העמוקה האופפת אותו, החרדה לשלומה.

שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך

שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,

מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך,

מאבן קלע, מסכין, מציפורניים

מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים

מן הדומם, מן המחכה והמושך

והממית כמי באר ואש כיריים....

קודם כל, פועלים. מחנכים אותם ישירות ודואגים לחינוכם על ידי אחרים. שומרים עליהם; מסיעים אותם, מתקשרים אליהם, מסלקים כל מכשול מהבית ומהסביבה. ובכל זאת כמו באגדות, המלך המסלק את כל החפצים החדים מהממלכה, לא מצליח למנוע מביתו הנסיכה להידקר באחד מהם שחמק מתשומת ליבו. ככל שדאגתינו ותקוותינו גדולות יותר, אנו חשים באוזלת ידינו, ביכולתנו למנוע את 'הכל', מה עושים? ובעיקר כיצד נרגעים? כיצד הופכים להורים 'נורמליים' בסביבה המתוחה והעצבנית בתוכה אנו חיים?

אלתרמן פונה כביכול לביתו במעין סידרת אזהרות. אך מדוע נדמה לי כי יותר מאשר רשימת אזהרות אלתרמן מתפלל, ומברך את ביתו.

פרשת השבוע שלנו 'נשא' מתארת את ברכת הכהנים. אותה ברכה עתיקה שהכהנים היו מברכים בה את העם בתקופת המקדש, ועדיין מברכים בה את העם בבתי הכנסת מדי יום. מנהג יהודי עתיק, פונה אל ההורים ומציע להם לברך את בניהם ובנותיהם מידי ליל שבת באותם מילים ממש הנאמרות על ידי הכהנים בברכתם. ההורים, כל אחד בתורו, נקראים להניח את שתי ידיהם על ראשם של הילדים, לאמץ את ראשם הקט (ואחר כך, בהמשך הדרך, את ראשם הבוגר) אל לבבינו, ולומר את 15 (בלבד!) המילים העתיקות.

המשפט הראשון (3 מילים) מברך את הילד בשמירה מכל הסכנות. הוא משפט מניעתי, מגונן.

המשפט השני (5 מילים) הינו חיובי. הוא מבקש להעניק לילד את הארת הפנים, שיגרמו לחן וחסד שיחולו עליו.

המשפט השלישי (7 מילים) מבקש קשר ישיר (ישא ה' פניו אליך) , והוא מכיל את הכל, הוא מבקש שלום. המילה שלום כוללת את הכל, בהרמוניה מושלמת.

מהי הברכה? האם היא פועלת? כיצד היא פועלת? הפסוק הבא מיד אחרי הברכה קובע כי:

"וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם".

אתם תאמרו את המילים, ותהוו מעין 'צינור' שדרכו תעבור הברכה מהמברך העליון; "ואני אברכם". איך זה עובד? באמת, אינני יודע. האם זה יוצר מעין 'שריון רוחני' מגונן ומחזק? אני רק יודע לספר מה זה עושה לי. מדי ליל שבת, לפני ארוחת השבת, אנו מניחים את ידינו ברכות, על הראשים הפעוטים, הילדים מרצינים לרגע, אני עוצם את העיניים, מגייס את כל הכוונות שלי, מתעל את כל התקוות והחרדות, ומנקז אותם אל המילים המועטות, המצומצמות והמדויקות הללו.

אני מטעין לתוכם כמה שאפשר. אני חושב על השבוע הקרוב, המחכה לכולנו. אני יודע "שכולנו זקוקים לחסד כולנו זקוקים לרחמים" וזאת מעבר למאמצים שאשתי ואני עושים. מה שאני יודע לומר הוא, שברגע הקט של הברכה, מתחולל מעין חיבור עמוק ביני לבין הילד. רגע של שותפות קיומית, רגע של אהבה טהורה שבה תמצית שאיפותי ותפילותי עוברת אליו ואליה. כשאני מקבל את הברכה מאבי מורי, אני חש באבהות המגוננת המתפללת עבורי.

מייד אחרי הברכה, הילדים ממשיכים לקפוץ ולהשתובב, אבל אני נעשה רגוע יותר, בטוח, שליו. אני יודע שמעבר לכל המאמצים הארציים שאנו עושים, אנו זקוקים לחסד ורחמים.

אינני נוהג להניח תפילין לעוברי אורח בחוצות הערים, אינני נוהג למשוך אנשים לתוככי בית הכנסת, ואינני מפתה בדרכים שונות את חברי החילוניים להיהפך ל'דתיים'. אבל מאידך, אני יודע שלא צריך להיות 'דתיים' על מנת ליטול מהמסורת שלנו מתכון לחיים. שבת שלום.