לבאן מרסר: "שקלתי לחזור ולסייע להפועל ת"א"
אחרי ששירת את הכדורסל הישראלי במשך 14 שנים, מתגייס לבאן מרסר למערך ההסברה של משרד החוץ בארה"ב. בראיון ל-ynet הוא מבכה את אובדן הפועל ת"א, אותה עזב לטובת מכבי הנוצצת ב-1988. "האוהדים לא סלחו לי, אבל היו נוהגים כמוני", הוא נזכר ומודה: "כשחקן מכבי קיבלתי יותר קרדיט מהשופטים". מאדום לצהוב - שחור, כחול לבאן
אחרי חילופי הדברים הלא נעימים בין השניים, רטן העיתונאי המובך. "מה הוא מבין בכלל בעניינים האלו, מי זה בכלל?". מי זה? זהו לבאן מרסר, מהאהובים בשחקני הכדורסל בישראל ואזרח המדינה. בעקבות תקרית זו, פנה הקונסול למרסר והציע לו להתגייס למאמצי ההסברה של משרד החוץ ולדבר בשבחה של ישראל בכל רחבי ארה"ב. לייצג אותה נאמנה, ממש כפי שעשה באותו אירוע חגיגי. מרסר, כמובן, הסכים מיד.
"תמיד הדהים אותי איך יש כל כך הרבה יהודים אמריקנים שמתנגדים למדיניות של ישראל", מספר מרסר ספוג הפוליטיקה כהגדרתו. "אני זוכר שנאמתי בפני ועדת הארגונים היהודים בוושינגטון ובחוץ הפגינו נגד ישראל, כשחלק גדול מהמפגינים היו יהודים". מרסר לא מבין, אבל לא מתייאש ותמיד מנסה לשנות, ובמיוחד כשמדובר בקירוב לבבות בין הקהילה האפרו-אמריקנית ליהודית באטלנטה.
מרסר עם נציגי הקונסוליה הישראלית באטלנטה
"אנשים שכחו את ההיסטוריה המשותפת של שתי הקהילות", מסביר מרסר. "פעם נהגו יהודים להופיע למצעדים של מרטין לות'ר קינג. אני הולך לכנסיות ומרכזים קהילתיים, ומנסה להחזיר את הקשר הזה לקדמותו. לאנשים יש כל כך הרבה דעות קדומות. רק אם נהיה מוכנים להאזין לאחר, נקבל אחד את השני". מרסר, אגב, היה השחקן השחור הראשון בנבחרת ישראל ושירת אותה שנים רבות. "נהניתי מחברתם של אנשים טובים בנבחרת", הוא מתענג. "האווי לאסוף ומיקי ברקוביץ' היו טובים ביותר בקירוב האנשים וגיבושם כחלק מקבוצה. עם זאת, סבלתי מהריחוק ממשפחתי".
פוליטיקה, פוליטיקה… נראה כי הכל סובב סביבה בחייו העכשוויים של מרסר, אבל הבסיס נשאר הכדורסל. הוא עצמו מועסק כמנהל ספורטיבי ומאמן קבוצת הנשים של ספלמן קולג' באטלנטה. "אני מרגיש בר מזל לעבוד בחברת נשים מדהימות. אלוהים כל כך טוב אליי", מודה מרסר, שהתגרש מאישתו ואם שלושת ילדיו - דיון, אלכס וגבריאל. גם הם נמנים על בני הארץ הזאת.
ולחשוב שכל זאת היה יכול להיראות אחרת לגמרי, לאחר שב-1980 הנהלת הפועל תל אביב כמעט ויתרה על החתמתו. "לא הייתי השחקן שהפועל רצתה מלכתחילה", נזכר מרסר בביקורו הראשון בארץ הקודש. "הם בנו על שחקן בשם רינגו הות'ורן, אבל דין סמית' המליץ עליי והוזמנתי לישראל. הגעתי בטיסה של TWA, בה היו מאתיים איש לכל היותר. זה היה קשה, אבל לא היה קשה לי להסתגל אחר כך. למדתי לא מעט על ישראל מהתנ"ך. סבי היה כומר".
וכך, במזל גדול, זכתה הפועל בסנטר אדיר בגובה 2.10 מ' מאוניברסיטת ג'ורג'יה, שנבחר בסיבוב השלישי בדראפט ה-NBA בידי סן אנטוניו. הוא אולי לא היה מספיק טוב עבור הספארס, אך הוכיח עצמו בגדול מול אולסי פרי וארל וויליאמס של מכבי תל אביב והפך לבסיס היציב ביותר באוסישקין. איתו יכלו האדומים לחלום שוב על לנצח את היריבים המרים מיד אליהו, חלום לו היה שותף מרסר והיה קרוב להגשמתו לא פעם, עד שחצה את הכביש והצטרף לצהובים.
"כאדם תחרותי, אתה תמיד מנסה להיות מספר אחת. בהפועל תמיד היינו בגדר טוענים לכתר ולכן בכל פעם שהפסדנו, תמיד בדקתי איך אוכל להשתפר ולעשות את הקבוצה שלי ליותר טובה. בכל קיץ, הייתי מתאמן חזק יותר. כל כך רציתי לנצח את מכבי והיינו מאוד קרובים לכך".
- באמת הייתם קרובים, איך זה שלא קרה בשמונה שנותיך בהפועל?
"אי אפשר לקנות אליפות, אתה צריך לעבוד בשביל זה ולהביא את האנשים הנכונים בעמדות הנכונות. היו לנו כמה שחקנים טובים, אבל לא היתה המשכיות. במהלך התקופה שלי בהפועל היו לי המון מאמנים, בכל שנה התחלפו שלושה-ארבעה. מכולם, רק מוישל'ה ויינקרנץ ויהושע רוזין זכו באמון הקבוצה.
"הייתי העוגן היחיד של הפועל. לא היתה יציבות. גם כשהיו מסביבי שחקנים טובים שישלימו אותי, ידעתי שזה זמני. זה חייב אותי להמשיך ולעבוד על המשחק שלי. הייתי מגיע לפעמים בעשר בבוקר לאוסישקין כדי להתאמן, לשפר את הקליעה. ידעתי שזה מה שנדרש ממני כדי להישאר בטופ, כך שאוכל להוביל את הקבוצה מול מכבי".
ומי אשם במצב הזה? מרסר מצביע על המנהלים. הבעיה העיקרית היא שהוא עדיין אינו יודע לעבר מי מהם לכוון את האצבע. פשוט, היו כל כך הרבה מהם. "הבעיה העיקרית של הפועל שלא היתה לה הנהלה יציבה. בכל פעם הראש היה מתחלף. במכבי אתה יכול להיות בטוח ששמעון מזרחי נשאר. אתה יודע שיהיה קשה עם שמעון, אבל ברור לך שאם צריך שינוי - הוא יעשה אותו ויתקן את הבעיות. בסופו של דבר הוא תמיד יישאר".
"בהפועל כל הזמן התחלף הראש. כל אחד רצה להיות אחראי ולהדיח את היו"ר. בסופו של דבר הרגשנו שזה רק אנחנו והמאמן, ושאי אפשר לבנות על אף אחד אחר. הפועל היתה מכוונת פוליטית, מכבי היתה עסק. בשמעון, שמלוק מחרובסקי ומוני פנאן יכולתי לבטוח, כי ידעתי שהם תמיד שם", מסביר מרסר את ההבדל בין ההנהלות ומדגים: "זה כמו אבא ואמא, אתה יודע שתמיד הם ידאגו לך ותמיד יהיה לך למי לפנות. היום, אין לי מושג בכלל איפה להתחיל ולחפש את ראשי הפועל דאז. אני לא יודע מי אחראי".
מוני פנאן ושמעון מזרחי. חברים, אבא ואמא (יוסי רוט)
לטענת מרסר, זוהי גם הסיבה שהפועל שקעה לה עד להתפרקות הבלתי נמנעת. "זה מאוד העציב אותי לשמוע על מה שקורה בהפועל. האמת שניסיתי לבדוק את האפשרות לחזור ואולי לעזור לקבוצה, אולי אפילו להשתלב כמאמן שלה. לעשות משהו. אבל לא היה עם מי לדבר. זה עצוב, הקבוצה הזאת היא נכס לעיר ולכדורסל הישראלי".
"פעם שמלוק אמר לי שהדבר הכי חשוב עבור מכבי זה הנוכחות של הפועל. 'בלי הפועל אין תחרות, אין יריבות. זה חשוב שיהיה מישהו בסביבה שכל כך רוצה לנצח אותך'. זה לא שהוא לא רצה לנצח את הפועל, אבל היה מודע לחשיבות שלה", מרסר מסביר. "אין אף קבוצה אחרת שיכולה למלא את מקומה בישראל. אפילו הפועל ירושלים. זו עדיין הקבוצה של ירושלים, זה לא מתקרב לרמות העוינות שהיתה בין שתי הקבוצות מת"א".
ומרסר, הוא עמד במרכז העוינות הזאת בסדרת דרבים בלתי נשכחים לאורך שנות השמונים. "הייתי חלק מהשנאה הזאת על המגרש. תשאל את אולסי או ארל. נאבקתי בהם בכל כוחי, היינו מתגרים אחד בשני, הייתי משחק חזק, לוקח ריבאונדים, משחק הגנה. כל כך רציתי לנצח אותם, וזה גם קרה לא פעם".
ואז, אחרי שמונה שנים בהפועל תל אביב, שמונה שנים של מאבק בלתי נלאה במכבי, קרה הבלתי ייאמן: לבאן מרסר, הסמל של הקבוצה האדומה, חתם ביריבה המרה מיד אליהו, מכבי תל אביב. הקבוצה אותה היה קרוב כל כך להביס בסדרת גמר בלתי נשכחת ב-1988, הזכורה יותר מכל בגלל סל הניצחון של חיים זלוטיקמן ופחות בגלל עוד אליפות של מכבי.
ג'ימי טורק. חבר נאמן ונשמה טובה (ערן קמינסקי)
"לא התעייפתי מלהפסיד למכבי, התעייפתי מלהתעסק עם הנהלת הפועל", מסביר מרסר. "היו שם אנשים טובים, אבל לא יכלתי לבנות על אף אחד. רמי מאיר שהיה חבר קרוב, או ג'ימי טורק, אני מת עליו, הוא נשמה. בסופו של דבר הגעתי למצב בו הייתי חייב לדאוג לי ולמשפחתי. היו מבטיחים לי הבטחות, אבל לא יכלו לעמוד בהן. כשהייתי דורש את כספי מההנהלה, היו אומרים לי 'מחר, מחר'. אבל בסוף המחר נגמר… ראיתי איך הקבוצה מביאה שחקני חיזוק ומשלמת להם שכר גדול משלי. זה היה מתסכל".
כך הלך ונפרם לו הקשר בין מרסר להפועל, עד שהותר לגמרי בפגישה גורלית של השחקן ועורך דינו, אילן גולדשמיט, עם הנהלת הקבוצה. על הפרק עמדה הארכת חוזהו של מרסר באוסישקין. "קיבלנו הצעה מעליבה. הם טענו שאני חייב לקבל אותה, כי אני שייך להם ולא אוכל לשחק במקום אחר בישראל ללא הסכמתם. אני התאכזבתי, אבל אילן ממש כעס עליהם. הוא אמר להם: 'מי אתם חושבים שאתם? אתם חושבים שהוא חתיכת בשר שאתם מתנהגים אליו כך?'. היה זה רגע משמעותי עבורי. מכאן הכל התחיל להתגלגל".
גולדשמיט החל לחפש אופציות חדשות עבור מרשו. אחת כזו הגיעה מצרפת, ראסינג פאריז הציעה לו להצטרף. מרסר לא אהב את זה, לא רצה לעזוב את המדינה בה הפך לאזרח ב-1985 ואותה אהב כל כך. "הייתי מתוסכל מאוד וראו את זה עליי. אני זוכר שמוישל'ה ויינקרנץ ניגש אליי. 'תעשה את הדבר הכי טוב לך ולמשפחתך. אין פה עניין של חברות, זהו עסק וכך אתה צריך להתייחס לזה', הוא אמר".
ואז, רגע לפני שחתם בפאריז, החלה מכבי לגשש בכיוונו. מכאן, הדרך לחתימה על חוזה היתה קרובה מאוד. "למעשה, המגעים התחילו דרך אשתי דאז. שמלוק פנה אליה לפני שדיבר איתי ושאל אם זה יהיה בסדר מבחינתה שאשחק במכבי. קסם לי שהם דאגו קודם למשפחה שלי, והמשא ומתן נפתח עד לחתימה. רציתי יציבות וחוץ מזה, תמיד שאפתי לשחק באירופה".
"היו לי הרבה התלבטויות עם עזיבת הפועל. באמת נהניתי עם הקבוצה, בימים הטובים וגם ברעים. התייעצתי בנוגע למעבר עם בני משפחתי ואילן. מאוד חסרו לי כמה מחבריי בהפועל (מרסר מספר, למשל, שהוריו של עמוס פרישמן גידלו למעשה את ילדיו הקטנים). התגעגעתי גם לאוהדים, שחלקם לא סלחו לי על העזיבה. אבל אם הם היו במקומי באותה נקודה, הם היו פועלים באותה דרך. אפילו אברהם פלדה אמר לי 'תעשה מה שאתה חייב לעשות', למרות שמאוד כעס על הצעד שלי. האמת, בשלב הזה של חיי, לא היה לי אכפת מלהיות אדום או צהוב, הצבע היחיד שדיבר אליי במצבי הוא ירוק, הצבע של הדולרים".
- איך היה המעבר למכבי?
"תמיד רציתי לשחק נגד השחקנים הטובים ביותר באירופה וזה מה שעשו במכבי. חוץ מזה, ההנהלה היתה מאוד תומכת. אמרנו לעצמנו שאם אתה לא אוהב מה שאתה עושה, אז למה לעשות את זה. כך כולם הרגישו ושיחקו. ווילי סימס, דורון ג'מצ'י, גיא גודס, קוין מגי וחברים רבים אחרים תמיד יהיו חלק ממני. הם השאירו חותם על הזהות שלי, שיישאר איתי עד יום מותי".
למרות החוויה המרעננת והקלילה יותר, שכללה גם חמש זכיות בשש שנים באליפות המדינה, מרסר מרגיש החמצה גדולה על כך שלא הצליח לזכות בגביע אירופה לאלופות. למרות שהיה קרוב מאוד לכך בעונתו הראשונה בצהוב, בה הסתיים הקמפיין האירופי של הצהובים בהפסד ליוגופלסטיקה ספליט בגמר.
"הגעתי למכבי מתוך הבנה שאני שחקן משלים לקוין. עבדתי קשה בהגנה ובריבאונד, וכך גם היה עם קני בארלו . הייתי בטוח שעם קו קדמי כזה, אף אחד לא יצליח לעצור אותנו. לצערי לא התכוננו כראוי מול ספליט. המאמן שלהם (בוז'ידאר מאלקוביץ') למד אותנו היטב במפגשים הקודמים. חשבתי שצריך היה להפתיע אותם ולעלות לשחק בחמישייה בלי מגי, כי היינו קצרים והם ידעו איך לעצור אותו. לא עשינו את זה והם כהרגלם חיסלו אותו מהתחלה. אני נכנסתי לבעיית עבירות, ומול טוני קוקוץ' ודינו ראדג'ה לא היה לנו סיכוי".
מאכזב, אבל לא מתקרב לחוויה הטראומטית שעברה עליו חמש שנים מאוחר יותר בסדרת חצי גמר הפלייאוף 1993, בה הודחה מכבי על ידי הפועל גליל עליון. "זו היתה השנה הגרועה ביותר שחוויתי בכל הקריירה שלי, כולל הפועל. שום דבר לא הלך לנו. עמדתי בפני פרישה וידעתי שלא אשחק הרבה. בזמנו, הייתי כמעט כמו ג'נרל מנג'ר במכבי והצעתי לשמלוק להתחזק בסנטר והמלצתי על ווינפרד קינג, מולו שיחקתי בצעירותי. זכרתי אותו כביג מן חזק שיכול למסור את הכדור".
מרסר עם ידידה. "בין אדום, צהוב וירוק"
"הבאנו אותו למבחנים וכולם התלהבו. הוא היה נמרץ, אבל מהרגע שנחתם איתו החוזה, הוא התחיל להתלונן על כאבים, אמר שהוא פצוע והפסיק להתאמץ. פתאום קיבלנו גם אינפורמציה מאיטליה שהוא נפגע בתאונת דרכים, משהו שהסתיר מאיתנו. הוא לא יכול היה לשחק באופן רציף, וכששיחק, היה גרוע. נדרשתי לשחק הרבה יותר דקות ממה שתכננתי.
"חוץ מזה, היו לנו בעיות קשות בחדר ההלבשה. ג'מצ'י ודייויד אנקראם שנאו אחד השני. הם לא היו מחליפים מילה ועל המגרש לא היה סיכוי שימסרו אחד לשני. אני זוכר שמוטי דניאל ואני היינו מסתכלים מהצד ולא מבינים מה הקטע. בכלל, דייויד חשב שכולם נגדו. הוא לא דיבר עם אף אחד. מוטי, דורון והאחרים היו יורדים עליו. אני הבנתי עברית וזה לא היה נעים לשמוע. ניסיתי לדבר איתו, אבל הוא חשב שאני איתם, בגלל שאני ישראלי. זה היה נוראי. לא פלא שהפסדנו. ידעתי שלא אוכל לפרוש כך, אז חזרתי לעוד עונה. אחרי שזכינו שוב באליפות ב-1994, יכולתי לפרוש בשקט".
מצחיק, אבל תשע שנים לפני אותה אותה אליפות היסטורית של הגליל, מרסר עצמו היה קרוב מכולם לעשות זאת בעצמו ולהדיח את מכבי בסדרת גמר 1984: הפועל ניצחה במשחק הראשון ובמשחק השני, קרתה התקרית המפורסמת בה יזם מוטי ארואסטי קטטה עם מייק לארגי. הרחקת השניים הביאה, לטענת מרסר, להפרת האיזון הספורטיבי במשחק ובסדרה כולה. ללא הקלע המוביל שלה, נכשלה הפועל והחמיצה הזדמנות לזכות באליפות.
אמארה סטודמאייר מפיניקס סאנס. מייק לארגי כמשל (רויטרס)
"באותה שנה הרגשתי שיש לנו סיכוי גדול, למרות שלמכבי היו שמונה שחקנים איכותיים ולנו רק חמישה. בעקבות הקטטה לקחו לנו את הכוכב שלנו. ממש כמו התקרית האחרונה בסדרה בין סן אנטוניו לפיניקס. למי אכפת אם רוברט הורי ישחק או לא? זה חסר חשיבות כשמנגד לוקחים לך את אמארה סטודמאייר, הסנטר הפותח. זו היתה החלטה מפלה של השופטים, שהרסה אותנו".
מקרה דומה עבר על מרסר עצמו במהלך המשחק החמישי והאחרון בסדרת הגמר הדרמטית ב-1992, כשהפועל עם פרוויס שורט עמדה בפני סנסציה מול הצהובים של מייק מיצ'ל , חוסה וארגאס ומרסר עצמו. דקות מפתיחת המשחק, מרסר חבט בתומר שטיינהאור שנפל אל הפרקט. עשרת אלפים צופים ביד אליהו ראו, ראובן וירובניק לא. המשחק המשיך כרגיל עד להפסד האדומים בסיום.
"אי אפשר להגיד שהיכיתי את תומר, סטרתי לו", אומר מרסר, "אני מכיר את תומר, שיחקתי איתו, אבל לא הייתי מוכן שהוא יתעסק איתי, יאחז בחולצה שלי ודברים כאלה. לא הבנתי למה הוא עשה את מה שעשה. אני אדם רגוע, לא אנהג כמו ארל וויליאמס ואקפוץ ליציע כדי לסגור חשבון, אבל לא אתן לאנשים להתגרות בי".
במקרה זה, מרסר נהנה מהגנת השופטים, משהו שהיה זר לו כשחקן הפועל. תחושה זו התחזקה לאחר שחצה את הכביש וקיבל פרופורציה חדשה. "בהפועל תמיד היתה הרגשה שהשופטים נוטים לטובת מכבי. והאמת, הרגשתי שאני מקבל הרבה יותר קרדיט וששריקות הולכות בכיוון שלי כשחקן מכבי. מה שהיה נחשב ל'גול-טנדינג' בהפועל, נחשב כחסימה לכל דבר במכבי".
"הפועל טענה שאני שייך לה ולא אוכל לשחק במקום אחר בישראל"
תופעה זו לא מחמיאה לליגה הישראלית, אך האם ניתן לשפר אותה? אחרי שתיקה ארוכה ונבוכה משהו, מרסר עונה: "צריך לראות עד כמה אנשים מוכנים להשקיע בקבוצות לאורך זמן. כמה כסף אנשים מוכנים לתת ולאיזו תקופה. אף פעם לא הבנתי למה האנשים הנהדרים שהיו מעורבים בליגה הזאת, לא לוקחים בה חלק פעיל יותר. מיקי, נדב הנפלד, שמוליק זיסמן שהוא גם עורך דין, ואפילו צביקה שרף, צריכים להתגייס באופן רציני. הם מכירים את הליגה ויכולים להכניס רוח חדשה. אם לא יהיה שינוי, הדברים ימשיכו להיראות רע".
להיראות רע? חוץ אולי ממצב הליגה המקומית, אין הרבה דברים רעים בישראל. "כל כך נהניתי מהאנשים, האוכל, חופי הים, השמש והתרבות. אני זוכר גם את המסיבות שפנינה רוזנבלום היתה מארחת בביתה. הן היו המסיבות המהנות ביותר שהיו לי בחיי. הדבר היחיד שהפריע לי היה ההמתנה לקו חמש. כל כך שמחתי כשקיבלתי את המכונית הראשונה שלי. באמת היה לי עצוב כשעזבתי".
פנינה רוזנבלום. המסיבות הלוהטות בעיר באייטיז (עופר עמרם)
מרסר התחבר כל כך לעם בישראל, שאפילו הבדיחה הגזענית משהו, שנוגעת לשמו הפרטי, לא פגשה בחיבתו למדינה. "נתקלתי בעניין הזה לראשונה באיזו חנות. המוכר הצביע לעברי ואמר: 'זה לבן כושי, זה'. ראיתי שכולם צוחקים ולא הבנתי. ידידה שלי הסבירה לי את הבדיחה. אי אפשר להגיד שנעלבתי, זה השם שלי. למעשה, היום אני מתלוצץ בעצמי. 'אני לבן, אבל אני שחור'" - כך הוא אומר בעברית.
חוש ההומור של מרסר קנה לו גם מכרים מהציבוריות הישראלית, כמו למשל יצחק רבין ז"ל. "פגשתי אותו במסיבה בהרצליה. הצטלמנו יחד והכל, אבל מה שהכי הדהים אותי זה עד כמה היה אדם פשוט, נוח וחברותי. הוא דיבר איתי כאילו היה חבר שלי, התבדח. זה הפתיע אותי, זה הרגיש כמו לשבת לארוחת ערב עם ג'ורג' בוש". כאמור, בסוף אצל מרסר, הכל סובב סביב פוליטיקה.
- לבאן מרסר יגיע ארצה בשבוע הבא לרגל השתלמות מאמנים שתיערך באוניברסיטת ת"א.
לפנייה לכתב/ת 
