פרשת נשא: יד ושם לאלימות המינית
במוקד חוק האישה הסוטה נמצא ניסיון עצוב לשלוט בעולמן המיני של הנשים. רוחמה וייס מזהה הזדמנות לקיים בפרשה זו לימוד תורה, שיוקדש לקרבנות האלימות ולמחשבות על תיקון
את העיון בפרשת 'נשא' אני מבקשת להקדיש לחוק האשה הסוטה, המופיע בחלקה הראשון של הפרשה.
במוקד חוק האשה הסוטה בגרסתו המקראית, ובוודאי בגרסאותיו בספרות חז"ל, נמצא נסיון אלים, קשה ועצוב לשלוט על עולמן המיני של נשים וביטוי לפנטזיות מיניות אלימות של גברים ביחס לגופן ולחייהן של נשים.
העיון קצר שאציע בחוק הסוטה הוא בראש ובראשונה ביטוי למשאלה להציב 'יד ושם' לאלימות המינית נגד נשים. לא דקת דומי-יה אני מציעה לקיים השבת בבתי הכנסת אלא - דקה הומייה, לימוד תורה וקריאה בתורה שיוקדשו לקרבנות האלימות ולמחשבות על תיקון האלימות.
אני זוכרת את עצמי בכתה ה' לומדת לראשונה בשיעור תורה את חוק האשה הסוטה. החוק הצית את דמיוני, הוא הכאיב לי ובאותו זמן משך אותי בהציעו ביטוי מילולי (ואפילו ויזואלי) לחרדותי וכאבי. הוא לא הרפה ממני ואני לא הרפתי ממנו.
ובפתח הדברים כמה מילות הסבר - טקס השקיית הסוטה הוא טקס הנערך לנשים נשואות שבעליהן חושדים בהן ששכבו עם גבר אחר, אבל אין להם הוכחות מוצקות לדבר. אם היו, הייתה האישה נשפטת ודינה היה מוות. אך כיוון שאין הוכחות ובכל זאת הבעל חושד, מציעה התורה דרך מיוחדת לברר את החשד (במדבר ה, יב-לא):
אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל, וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ ... וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ ... וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ ... וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים. ... וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה: יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה. ...וְאָמְרָה הָאִשָּׁה: אָמֵן אָמֵן. ... וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ. וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע.
טקס השקיית הסוטה הוא טקס בדיקה וכיוון שנקודות המוצא שלו הוא חוסר אמון באשה, נמצא שעורך הטקס והשותפים לו לא מקיימים בירור עם הסוטה, תחת זאת הם פועלים עליה: מקנאים לה, נואמים בפניה, מבצעים בגופה (בשערה, בידיה, ובפיה) פעולות משפילות ופולשניות. ייתכן שהאישה הנבדקת נאפה, אבל ייתכן גם שלא. הטקס מתקיים כיוון שהאישה איננה מודה בניאוף. אם האשה נאפה היא תיהפך לנושאת אות הקין של הבוגדות, למצורעת מינית: בטנה, ירכה (תואר המשמש גם כ'לשון נקייה' לאבר המין) יתעוותו. ואם לא חטאה, תזכה לפרס האולטימטיבי – 'נזרעה זרע'.
במסגרת טור זה לא אוכל להרחיב בדברים ובוודאי לא להוכיח ועל כן רק אטען (והרוצה לבדוק – ילמד ויבדוק) שבמעבר בין תיאור הטקס במקרא לתיאורו במשנה התחלף אופיו של טקס השקיית הסוטה בכמה עניינים מרכזיים: הטקס הפך מטקס בדיקה לטקס ענישה, הטקס הפך מטקס צנוע לטקס פומבי, הטקס הפך מטקס שנעשים בו מעשים מאופקים באופן יחסי, לטקס ובו מעשים מיניים משפילים, קשים ואלימים במיוחד.
חכמי המשנה שינו את תיאור הטקס, ובחרו לקרוא ולפרש את הטקס המקראי בדרך שהעצימה את הבלבול ואת האלימות המינית שבו. ההוקעה הפכה לפומבית, האשה הוצגה לפני כל הקהילה במערומיה, תהליך ההפשטה המתואר במשנה (מסכת סוטה) בהרחבה הוא אלים ומבטא פנטזיות מיניות אלימות כלפי נשים; מעמידים את הסוטה בפני כל הקהילה ומפשיטים אותה - מסירים את תכשיטיה, קורעים את בגדיה, מלבישים אותה בבגדים שיכערו אותה, הכהן בודק את שדיה, כורכים סביב גופה חבל, דורכים על הכפה שהייתה על ראשה ועוד.
פעמיים במהלך השנים האחרונות בחרתי לשהות עם מסכת סוטה ולהתעמת אתה; לפני כשנה בניתי במרכז העיר בירושלים את המייצג 'בית המדרש של הסוטה' ושם במשך שבוע קיבלתי על עצמי תענית אכילה ודיבור ולמדתי, עם אנשי העיר שלי, את מסכת סוטה. באותו זמן בערך הקדשתי פרק מספרי 'מתחייבת בנפשי' לעיון אקדמי ואישי במסכת סוטה (בפרק זה הרחבתי והבהרתי את שהובא כאן בלשון חסכנית). לימוד מסכת סוטה היה הדרך שלי להידבר עם חוויות חיי.
בסיום ספרו 'משהו בשביל מישהו' נפרד דוד אבידן מקבצי השירים שהוא מפקיד בספר והוא כותב: : '... ובעיקר נוחה לי ההרגשה, שאני מניח אותן (את חטיבות השירים) מאחוריי (או הן אותי לפניהן) ...'.
אבידן מציע, כך נדמה לי, פרשנות עמוקה לביטוי הקלישאתי 'להשאיר דבר מאחורינו'. כשאנו ממליצים לעצמינו או לחבר לשים מאחוריו חוויה קשה אנו בדרך כלל מתכוונים לומר: שכח מזה, תדחיק, תרחיק, תעבור חוויה, תעשה כאילו לא היה. בפרפרזה על הפירוש החדש והאבידני אומר שלהשאיר חוויה מאחור משמע להכיר אותה היטב, לעיין בה, לשהות בה ולבסוף - לאפשר לחוויה לקדם אותנו, לשים אותנו לפניה.
אני מקווה שהטיולים התרבותיים ארוכי הדורות עם סוגיית הסוטה, שה'יד ושם' שנשים לה בבתי הכנסת, בדרשות ובלימוד התורה יאפשרו לכולנו לשים את עצמינו לפני הפרשה הזו.
שבת שלום
ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד. מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות" ובבית המדרש "בית שמואל" ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים
