דברי חלש!

האם גברים דתיים הם קודם כל שוביניסטים, או קודם כל דתיים? זו שאלה שלא אמורה להעסיק איש. לאדם יש מבחר זהויות החיות בתוכו במקביל ואף בהשלמה. אבל היא בכל זאת מטרידה משום ההתכתשויות האחרונות בעניין מינוי הדיינים, ובעיקר על רקע היחס הנפוץ בבתי דין רבניים למסורבות הגט ובעיותיהן.

לא ניכנס לפרטי תיק כזה או אחר, סכסוך פלוני או עוולה אלמונית הנפוצים במקומותינו. מעניין לבחון דווקא את התגובה האוטומטית של גברים דתיים רבים כשהם נחשפים לטענות של מסורבות הגט, של "קולך" ושל קבוצות נשים דתיות.

כשגברים דתיים רבים, רבים מדי, שומעים טענות נגד המימסד הדתי-רבני, הם חושבים לעצמם: "אוף, נו, שוב הפמיניסטיות האלה". אחרים נושפים: "זה הכל חלק ממסע ההכפשה של חוגים אנטי-דתיים נגד הרבנים והציבור הדתי..."

כשעימות בתוך המשפחה מגיע לבית הדין הרבני ולידיעת הציבור, גברים דתיים וחרד"לים רבים מדי מפרשים את טענות האישה המסורבת ואפילו המותקפת-פיזית כהתגרות במימסד הדתי, וממילא בתורת ישראל. כך מוצאת עצמה האישה המעונה מתמודדת לא רק עם הצרה הפרטית שלה, אלא גם מול עולם שלם המציג עצמו כעולם התורה, המסורת וההרגלים הישנים. מאחורי הגבר, אשם או לא, אלים או זכאי, עומדים הדיינים, התורה, המסורת ועם ישראל לדורותיו. ואילו האישה היא לכל היותר מקרה סוציאלי שאת בעייתו האישית צריך איכשהו לפתור, לאט-לאט כמובן, כי "אנחנו לא יודעים מה בדיוק היה שם".

למרבה הבושה, גברים דתיים רבים מתיישרים לפי הקו הרבני השליט בלי לחשוב בכלל. הם בעד כבוד הדיינים לפני שהם בעד זכויות האישה. הם חולקים כבוד לרב, כבוד רב, גם במקום שיש בו חילול השם. הטענות של ארגוני נשים ועצם היציאה עימן לתקשורת נתפסות תמיד כניסיון לערער את המסורת לטובת ליברליות שתהרוס את הבית הדתי. ההיענות למסורבות גט וכפיית גט נראות בעיניהם כחלק ממתקפה אנטי-דתית. "שלא לדבר על כך שזה עוד יביא להן כל מיני רעיונות לראש" – מהרהר הדתי השוביניסט-שמרן – "היום הן כבר לומדות תורה חופשי-חופשי, הן כבר טוענות רבניות וחברות במועצות הדתיות. לך תדע לאן זה עוד עלול להגיע".

כשארגון תורני הקים קו לייעוץ בענייני טהרת המשפחה שיאויש על ידי נשים, זה נעשה כמעט בהיחבא. לא לעורר את הדובים מרבצם. רבנים מוכנים פה ושם להעלים עין או לעודד בסתר שינויים לטובת הנשים, אבל אם הדברים ייעשו בגלוי הם כמובן ייאלמו דום. שהרי שינויים גלויים במעמד האישה (ודיינים שלא התמנו בזכות פרוטקציה) עלולים להכעיס את הקדוש-ברוך-הוא בשמים, ואת הרב אלישיב ושלוחיו בארץ. רבנים מ"צוהר" המפגינים קו קשוב יותר לבעיות השעה והאישה, נתקלים ביותר ממבטים עוינים של החוגים השמרנים ונחשדים ב"רפורמיות". החשש משינויים חברתיים ופסיקתיים תמיד מתכסה באיצטלה הלכתית ובהערות על סגנון המחאה, אבל בעצם מדובר בסתם קיבעון ופחד מאובדן שליטה.

כשילד מתווכח עם אבא שלו, מגיע השלב של הטיעון המנצח: "אני אבא שלך! אני קובע, ואל תדבר אלי ככה!". זה אולי נכון כלפי ילדים שאנו אחראים על שלומם וטובתם. אבל העתקה של הסמכות ההורית כלפי נשים היא מגוחכת. כשאישה דתית פמיניסטית מרימה קול, הגברים נוטים להציג זאת כחוסר צניעות. כאילו ההלכה היא ויכוח פנימי של גברים ולא עניין של נשים. כאילו הגברים הם הממונים הבלעדיים על התורה ועל שלמות המשפחה ועל מניעת הפרצות בגדר ההלכה."דברי חלש!" דורשים הגברים מהאישה.

כי גברים דתיים הם לרוב קודם-כל שוביניסטים ורק אחר-כך דתיים.