ניצחון לא מבוזבז

"הניצחון המבוזבז של ישראל" (Israel's wasted victory), כך הכתיר השבועון הבריטי "האקונומיסט" את מאמר המערכת שהקדיש לרגל ארבעים שנה לפרוץ מלחמת ששת הימים.

"האקונומיסט" נפוץ ביותר ממיליון עותקים ונקרא בשקיקה על-ידי האליטה הכלכלית, המדינית והתרבותית של העולם. דברי כותביו האלמוניים – מלבד מסות מוזמנות במיוחד כל מאמרי העיתון בלתי-חתומים – נתפסים כדברי אלוהים חיים; "'האקונומיסט' אומר" זו בחוגים רבים פסיקה אבסולוטית עליה אין עוררין.

אף על פי כן, בתארו את מלחמת ששת הימים כ"ניצחון פירוס", כ"אסון עבור המדינה היהודית ושכנותיה", "האקונומיסט" טועה טעות כבדה. מלחמת ששת הימים שינתה לטובה את מהלך ההיסטוריה, הצילה את קיומה של ישראל ושכנעה את הערבים להשלים עמה.

בזכות הניצחון המזהיר והמלא של ישראל במלחמת ששת הימים ויתרו השליטים במדינות הערביות השכנות על חזון חיסולה של ישראל ובאין ברירה פתחו בדו-שיח ישיר עמה, המבוסס על עקרון "שטחים תמורת שלום". אחרי יוני 1967 הפכה המדינה היהודית לעובדה קיימת ובלתי-מחיקה על מפת המזרח התיכון.

"האירועים במזרח התיכון", כותב ההיסטוריון מיכאל אורן בספרו "שישה ימים של מלחמה", "שעד 1967 התכנסו אך ורק לקראת הסכסוך, יכלו לנוע אחרי המלחמה גם לעבר שלום. פריצות דרך מדיניות, שנחשבו בלתי-מתקבלות-על-הדעת, היו כמעט עניין שבשגרה אחרי המלחמה".

בנובמבר אותה השנה קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם פה אחד את ההחלטה 242 , המהווה אבן פינה לכל מאמצי הדיפלומטיה באזור, עד היוזמה הסעודית האחרונה ועד בכלל. 242 קראה ל"שלום צודק ובר-קיימא" בין ישראל לערבים; ממשלת ישראל אישרה אותה מיד. למצרים לקח עוד עשור להפנים את 242 ולכרות הסכם שלום עם ישראל תמורת החזרת סיני; לירדן תהליך ההבשלה לשלום פומבי לקח עוד עשרים שנה. סוריה הודיעה על נכונותה לחתום על נורמליזציה מלאה עם ישראל בינואר 2000.

הנה אפוא העובדה הבסיסית: הודות לניצחון הצבאי הישראלי הטוטאלי ביוני 1967 נתקבלה ישראל בעולם הערבי כ"מדינה יהודית" לגיטימית, הזכאית לשכון לבטח בגבולות שעד יוני 1967 נחשבו לכיבוש ציוני.

התעלמות בוטה

איכשהו, מצליח "האקונומיסט" להתעלם מהתפתחויות אלו ולמזער את חשיבותם. זרקורו של מאמר המערכת שלו מופנה ליחסים בין ישראל לפלסטינים ולכישלונה של ישראל להגיע להסדר עמם.

"ישראל", נכתב, "החלה באיוולת יהירה לספח את המחצית הערבית של ירושלים ולשתול התנחלויות יהודיות בכל השטחים הכבושים, בניגוד לחוק, דמוגרפיה ושכל ישר, כדי להבטיח את ארץ ישראל השלמה". ובשעת החתימה על הסכמי השלום עם ירדן ומצרים (שהעיתון לא קושר אותם עם תוצאת מלחמת ששת הימים), "ישראל לא השיבה לפלסטינים את עזה ואת הגדה המערבית".

לא השיבה לפלסטינים? לא מדויק: עד 1967 היו עזה וגדה שטחים בשליטה מצרית וירדנית. אף אחד, גם לא עורכי "האקונומיסט" לא יודע מה היה גורל הפלסטינים באזורים אלו אלמלא מלחמת ששת הימים. סביר מאוד להניח שהמשטרים בירדן ובמצרים לא היו מאפשרים לפליטים פלסטינים, בניהם ונכדיהם, לממש בגדה ובעזה את ריבונותם הלאומית ולכונן שם את מדינת פלסטין.

לביקורת על מעשי הסיפוח וההתנחלות של ישראל מאז 1967 שותפים חלקים גדולים מהציבור הישראלי עצמו, כולל כותב שורות אלו. תחת השפעתו הכריזמטית וההרסנית של משה דיין בחרה הממשלה בתום מלחמת ששת הימים לצעוד במסלול של מניעת אוטונומיה מהפלסטינים, דיכוי זכויותיהם וחירויותיהם והכפפת כוח העבודה הפלסטיני לאינטרסים של המעסיקים הישראליים. זהו בהחלט מצעד איוולת; אבל רק שלנו? מול תנועת "ארץ ישראל השלמה" התייצבה מיד תנועת "שטחים תמורת שלום" והן קרעו את החברה הישראלית מפנים. לא את החברה הפלסטינית. זו התכנסה לתוך צדקנותה וסרבנותה וטיפחה את תחושות הקרבנות, המדוכאות וה"עולם חייב לנו".

צריך לאומר זאת בגלוי: לו הפלסטינים רצו באמת במדינה משלהם, היא הייתה קמה מזמן. על אפן ועל חמתן של ממשלות בישראל. אפילו כוחה הצבאי העודף של ישראל לא היה מסוגל למנוע מהאומה הפלסטינית את כינונה של המדינה הפלסטינית, בגבולות כאלה או אחרים.

אבל הפלסטינים העדיפו ומעדיפים את המצב של לא-מדינה, של לא-אחראיות, של אי-מחויבות ושל אי-פתרון, לצד לוחמת טרור בלתי-פוסקת. דור אחר דור אחר דור, הלאומיות הפלסטינית מתמחה בלשלול ומשותקת בלחייב. לולא גררו יצחק רבין ושמעון פרס את המנהיגות של אש"פ בעל-כורחה להסכמי אוסלו ב-1993, היא לא הייתה יוזמת דבר מעצמה. אז כמו היום.

"האקונומיסט" טועה אפוא בגדול. בשביל ישראל, הניצחון של 1967 לא בוזבז. אוכלוסיית ישראל גדלה מ-2.6 מיליון ל-7.1 מיליון, מהם 2 מיליון עולים. התוצר המקומי הישראלי צמח ב-630%. התוצר הריאלי לנפש, קנה המידה לרמת ההתפתחות הכלכלית, עלה ב-163% (ב-2.4% לשנה בממוצע) וחצה אשתקד לראשונה את הקו של 21,000 דולר.

רמת חייו של הישראלי הממוצע נמוכה כיום רק ב-22% בהשוואה לבריטניה; ערב מלחמת ששת הימים היינו רחוקים מרמת החיים הבריטית כדי 44%. ועל הישגי תעשיית המידע והטכנולוגיה הישראלית דיווח "האקונומיסט" לא פעם לקוראיו.

אצל הפלסטינים, לעומת זאת, המצב הדרדר מדחי אל דחי. באשמתנו? כן, גם באשמתנו, גם באשמתם-הם. שתי מדינות לשני עמים: אם החזון הזה בוזבז, הדבר קרה לא בגלל מלחמת ששת הימים אלא למרותה. ואם הוא יתממש, תהיה זו בעיקר עוד תוצאה של תבוסת תוכנית החיסול הערבית ביוני 1967.