תגובה הבאה בעבירה
כמעט כל תגובה למאמר בערוצי היהדות, אפילו בנושא מרכיבי הקוגל, מרכזת בתוכה רכילות, לשון הרע ומגוון עוונות שהציבור הדתי מתיימר להימנע מהם. כיצד מתיישבים חטאים מובהקים אלו עם ההלכה? אסף וול נדרש לסוגייה ומהרהר: באילו טוקבקים היה נתקל משה אם היה מפרסם את 10 הדיברות במדור "יהדות"
"אם במחתרת ימצא הגנב ..." (שמות כ"ב א').
האם יצר לב האדם רע מנעוריו? הטוקבקים מוכיחים בפירוש שכן. עוד דבר מוכיחים הטוקבקים. יצר לב הטוקבקיסט המגזרי רע אפילו יותר. בטוקבק חושף למעשה הכותב את האני העצמי הטהור ביותר. ללא פיקוח, באנונימיות מוחלטת, כשבידו חופש הבחירה לכתוב כרצונו. והנה אנו רואים, שכאשר חופש הבחירה ניתן לאדם, במה הוא בוחר? כמעט תמיד ברע.
הדבר בולט ביתר שאת בפורומים המגזריים ובערוצי היהדות באינטרנט. לא אחת הבחנתי, כי בתגובה למאמרים שפרסמו רבנים של זרמים שונים הם הושמצו אישית בצורה חסרת תקדים. השפה? כזו שאפילו אוהדי בית"ר אינם משתמשים בה נגד שחקן ערבי-אשכנזי-הומו-שחור-שמאלני שהבקיע נגדם שלושער בגמר. בזמן פציעות. אך מה היא כבר השנאה של אוהדי כדורגל מהרחוב לעומת שנאה הטובלת כולה בקידוש שם שמיים?
לעתים נדמה כי כמעט כל תגובה למאמר בערוצי היהדות, לא חשוב באיזה נושא, מרכזת בתוכה רכילות, לשון הרע, אבק לשון הרע ומגוון עוונות שהציבור הדתי מתיימר להימנע מהם. כיצד אם כך מתיישבים חטאים מובהקים אלו עם ההלכה? ובכן, הטוקבקים מגלים, כי במקום בו איש אינו מבחין - יראת שמיים אינה בתוקף. כנראה, שאין ההלכה שורה אלא בדבר הגלוי לעין.
הבעייתיות בנושא הטוקבקים, במיוחד המגזריים, היא הקלות בה משוגרת השטנה מהמקלדת. נראה כי ככל שכללים חברתיים ודתיים מגבילים את האדם מלהתבטא בגלוי בחיי היום-יום, כך משתחררות חרצובות מקלדתו ללא רסן כשהמגיב מרגיש בטוח מאחרי מסך האנונימיות. בעניין זה אני תוהה לעתים, באילו תגובות היה נתקל משה רבנו לו היה בוחר לפרסם את עשרת הדיברות במדור "יהדות".
עם כל זאת, אין צורך לדון את הטוקבקיסט החרדי-דתי לחומרה. הרי הוא לא באמת חושב שהמחבר 'נאצי' כפי שכתב. הוא רק רוצה להדר במצוות "הוכח תוכיח את עמיתך". גם הטוקבקים בהם מזדהה הכותב כ"חילוני גמור" בעודו מהלל ומקלס את הציבור החרדי, מגוחכים יותר מאשר מזיקים. הרי אין צורך להתחקות אחרי מספר הIP של אותו גולש 'חילוני' רק כדי לגלות כי מדובר ביצחק אלחנן שושננבוים מרח' חבקוק בבני ברק.
למרות כל האמור לעיל, איני סבור שיש להגביל את התגובות בשום צורה כפי שמתיימרת לעשות הצעת החוק של ח"כ ישראל חסון. באופן משונה אני אפילו מוצא את הטוקבקים חיוניים, שכן הטוקבקיסטים נותנים הזדמנות נדירה ללמוד על נפש האדם ולקבל תמונה משקפת על אופי החברה בה אנו חיים. בלעדיהם היינו עלולים לחשוב בטעות כי כל מי שמחייך אלינו ברחוב באמת אוהב אותנו. בנוסף, אמצעי זה מאפשר לגולשים רבים שסביבתם אינה מאפשרת זאת – לפרוק את תיסכוליהם.
אם כך, הכוונות להגביל טוקבקיסטים או לבטל את האנונימיות שלהם אינן רציניות ואינן ראויות.
באופן אישי, היות ועיקר עיסוקי בתחום ההיסטוריה, אין לי ציפיות מהטבע האנושי. לכן גם לא אכפת לי אם זה הלוחץ את ידי ביציאה מבית הכנסת, הוא מגיב מספר 79 שרק אתמול קרא לחיסולי הפיזי ולהגליית משפחתי, זאת כתגובה למאמר שפרסמתי ובמרכזו דיון במרכיבי הקוגל הירושלמי.
למעשה יש אפילו משהו משעשע באותם מגיבים הנחבאים במסתרים. בדומה לטרולים, אותן מפלצות מגוחכות החיות במחשכים, נראה כי אין דבר המפחיד אותם יותר מחשיפה לקרני אור השמש. מי מבני דורי שצפה בילדותו בטלוויזיה החינוכית יודע, שאיש אינו מתרגש באמת מהטרולים. לא הכותבים, לא הקוראים, אפילו לא "טוב-טוב" הגמד.