היה לו הכל, אבל הוא לא ידע לישון "כפיות"

ריש היה חתיך. נורא חתיך. בטן מפוסלת, שיזוף במידה, עיניים שאפשר לטבוע בהן ופנים של יפיוף אמיתי, להביט ולהזיל דמעה. יותר מאחת, אם הוא במקרה עמד בנוף של שקיעה.

היה לו הכל, חוץ מאופי של ג'נטלמן אמיתי

בסחר החליפין שבין האופי ליופי, לריש היה הכל, חוץ מאופי של ג'נטלמן אמיתי. אילו הייתי מחפשת ג'נטלמנים זה בוודאי היה מפריע, אבל אני לא מחפשת ג'נטלמנים - משלמת על עצמי בדייטים במחיר פרץ ההטפה של החברה הטובה, זו שאני מדווחת לה על כל הפרטים ושומעת אותה ממלמלת בחזרה משהו כמו - "אבל ככה לא מתנהגת אשה!" מילא, עזבו אותי כרגע, סתם סוגיה סבוכה, מדברים על ריש עכשיו, ההוכחה לכך שאלוהים הוא אשה, ועוד אנינת טעם, לא סתם, כמובן.

לריש היה הכל: אינטליגנטי ובעל חוש הומור, ועיניים שאפשר לטבוע בהן כבר אמרתי? אבל הוא לא היה מספיק רגיש כדי לתת לי להרגיש חשובה גם אחרי שגלגלתי את הסדינים ממני הלאה ויצאתי מהמיטה. טיפשון. ריש היה מפוסל משל עמד לתצוגה בכיכר אירופית, אבל גם הלב שלו היה מאובן. לריש היה הכל, הכל, ריבועים ויכולת בחירה בין לכל הפחות רוב הבחורות שבעולם, אבל הוא לא ידע לישון כפיות, וכפיות זה חשוב. מאוד. במקום זה הוא חדר אליי, החדיר לי סכין ללב, והרס ברגע קראש של חצי שנה. והצלקת, אוי הצלקת שנשארה בתוכי. עכשיו אני אחת שיודעת שהיתה שם, עם יפיוף. ואם היתה, אז אולי גם עוד יכולה להיות. נקודה של אל חזור, מעכשיו רק יפיופים. אוף.

האם אפשר למצוא הכל מהכל, שלמות מבחוץ וגם מבפנים?

בעולם האמיתי לא כולם יפיופים (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

אבל בעולם האמיתי לא כולם יפיופים. בעולם האמיתי, אני תוהה, האם אפשר למצוא הכל מהכל, שלמות מבחוץ וגם מבפנים? ועל מה בעצם מתפשרים? היטב אני גם משכנעת עצמי שזה אפשרי למצוא הכל מהכל, לאכול את העוגה ולהישאר רזה. הרי אילו הייתי הבחורה בשבילו, ריש היה נותן לי להרגיש את זה, משקיע קצת יותר מבקבוק יין אדום, מקשיב לי לתוך הלילה במילים אחרות. אבל אני, אני הייתי טרף קל, בחורה דלוקה.  

עם כל הכבוד לתובנה, נראה שאני לא כל כך חכמה, ממשיכה לחפש לעצמי את הפסל הבא. כזה שירצה סקס, אבל לא רק, כמה מוזר. בינתיים, עוברת בין בחור לבחור. בין זה שהיה טוב במילים, להוא שידע לראות בי את כל הדברים היפים, ולזה, האמינו לי, נדרש היה כשרון אמיתי. אולי עוד מעט ייפול אצלי האסימון ואני אפנים את כל התובנות, אולי אפילו איישם אותן בגאון. אבל בינתיים, הכל בגלל ריש, בגללו אני מפספסת כאלה עם לב של מרשמלו מתוק, כמה חבל. טיפשה, אתם לא צריכים להגיד לי, אני גם חכמה גדולה, את זה אני כבר יודעת. לבד.

יכולתי לסיים כאן, אבל זונה של תשומת לב שכמותי תיקח כל פיסת במה שיאפשרו לה, ולו כדי לומר, הנה לכם, זה בסך הכל היה מונולוג מחויך של פחד מפני בררנות - מאחת, זאת אני, שעדיין מחפשת מהו הגבול בין כמעט לכמעט, כי לימדו אותה שמתוך "כמעטים" עדיף בעצם שום דבר.