בלי ציניות: דרושה תסריטאית שותפה

והמסיכות על פני תבגודנה

ולא יהא עוד חיץ ביני לבין רואי.

אנשים יפגשוני בבוקר בבוקר ויברכוני:

שלום לך, פחד,

בוקר טוב לך, מבוך,

מה שלומך, יאוש?

ופלצות גדולה תעברני,

כפלצות הראי,

המביט בי

ואיננו רואה את עצמו"

-הראי / יעקב אורלנד

נשבעתי לעצמי שלא אעשה את זה. נכון שלא רשמתי על קלף "לעולם לא ארשם לאתר היכרויות" ואז הקזתי שלוש טיפות דם כהות בתחתית, אבל באמת האמנתי לעצמי כשנשבעתי. ככה זה כשאתה תמים ובעל יכולת שיכנוע – אתה עלול לא לשים לב שאתה סוגר מעגל שיכנוע עם עצמך. עכשיו רק נותר לי לשכנע את עצמי שטמבל זה סוג של חמוד. אני אכסה את הקירות בקריקטורות של דוש, ויהיה בסדר.

חטא שאנחנו חוטאים בו מבלי משים ולעיתים בחדווה – לשפוט

* * *

גברת רותם ישבה על כורסה והביטה בנו מסוקרנת, בזמן שדר דגן התיישב על מיטתה והחל מסביר:

"גברת רותם סובלת מ-C.A. של הלבלב. פרופ' שטראוס", פנה אלי בזלזול, "אתה יודע מה זה .C.A?" עוד בטרם הספקתי לנסח תשובה מתחמקת, המשיך: ".C.A זה מה שאנחנו אומרים כשאנחנו לא רוצים לומר ליד החולה את המלה קרצינומה". ואני חשבתי לעצמי, "אבל ד"ר דגן, אנחנו ליד החולה עכשיו".

* * *

קבעתי לעצמי שלושה חוקים טרם הטרנספורמציה לכרטיס:

1. לעולם לא אשפוט מישהי על סמך דברים שאיני יודע את מקורם. לא אהיה ציני.

2. לא אהיה בקשר, אפילו וירטואלי, עם יותר מבחורה אחת בזמן נתון.

3. לא אשכב עם בחורה שאני לא מעוניין בקשר רציני איתה, אלא אם היא מספרת לי בפגישה הראשונה, ובפירוט רב, על מסיבת הסקס שהשתתפה בה פעם. (את החוק השלישי המצאתי כרגע, אבל הייתי צריך לחוקק אותו אז! טעות אומללה).

"היא קראה שירי דיכאון כבדים כבר כשהיתה קטנה. זהירות!"

צללתי אל המטריקס. הציניות לחשה לי "היא הדגישה שהיא בחורה מאוד יפה רק כי היא לא חושבת שיש לה משהו שווה אחר לשווק", הורידה לי כאפה קטנה על העורף וברחה, אבל אני השבתי שאני לא שופט, כי אני לא יודע מדוע היא עשתה את זה. "היא קראה שירי דיכאון כבדים כבר כשהיתה קטנה. זהירות!", אבל אני גיחכתי. "היא אמרה שהיא מרגישה קצת בדיכאון. הא לך כאפה!" ואני התעקשתי לא לשפוט – לכולנו יש רגעים קשים. זה אנושי.