כמה ברגים יש במאוורר התקרה? תנוחות ואנחות
לילית היתה אולי הפמיניסטית הראשונה, וייתכן שגם חובבת תנוחות. וכל כך למה? מפני שכשהגיעה השעה לקצת הופה דופה, התעקשה לרכוב על אדם. ואדם, הדביל, במקום להודות לאל ולתת ללילית באבי אביה עד שכל הפירות בגן עדן יפלו מהצעקות, נכנס בטפשותו כי רבה לוויכוח השוביניסטי הראשון
להלן השאלות:
1. האם את נוהגת להתעורר יותר מפעם אחת בשבוע ליד פרטנר שאת ממש לא יודעת איך הגיע למיטה שלך?
2. האם את סובלת מבעיות ברכיים?
3. האם את יכולה לזהות באמצעות מגע יד בלבד ובעיניים עצומות באיזה שלב בתוכנית העבודה נמצאת מכונת הכביסה?
4. האם את קונה אחת לשבועיים רביעיית סוללות AAA ולא בשביל הטרנזיסטור?
5. האם את יודעת איך לקפל את המושבים האחוריים ברכב שלך?
6. האם את יכולה לציין לפחות שימוש אחד נוסף לכפיתה מרובעת חוץ מחיבור סנאדות לכתובת אש של הצופים?
7. האם את משתמשת באחת המילים הבאות יותר מפעם אחת בזמן האקט: "אוי", "כן!", "עכשיו", "וואווו"?
8. האם הזקנה מקומה 5 נוהגת להסתכל עלייך במבט עקום במעלית, במיוחד אחרי שהשתמשת לילה קודם במילים מהסעיף הקודם?
9. וגם השכן הנשוי מקומה 2?
10. האם את זוכרת במדויק כמה ברגים יש במאוורר התקרה?
ולניתוח התשובות:
• אם ענית בחיוב על יותר משאלה אחת, למעט שאלות 2 ו-10, תוכלי לעבור למדור אחר.
• אם ענית בחיוב על כל השאלות, למעט שאלות 2 ו-10, תוכלי להשאיר לי את מספר הטלפון שלך באימייל?
• אם ענית בחיוב רק על שאלות 2 ו-10, המשיכי לקרוא.
הזיון הראשון של אדם הראשון
תנוחה בה הגבר יכול לספור את הברגים (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
מכירים את לילית? לילית, נו, זאת שהיתה הזיון הראשון של אדם בגן עדן? טוב, אז למי שלא מכיר, אספר שבמקורותינו מסופרת מעשיה על סיפור הבריאה שקצת שונה מהסיפור הידוע. ומעשה שהיה, כך היה: אדם הראשון מבקש מהאל לברוא לו אשה. האל נעתר ובורא לו אשה מעפר הארץ, ממש כמוהו. ולא סתם אשה, איזו אשה!
לילית היתה אולי הפמיניסטית הראשונה, וייתכן שגם חובבת תנוחות. וכל כך למה? מפני שכשהגיעה השעה לקצת הופה דופה, לא הסכימה בשום אופן להיות "למטה" והתעקשה "לרכוב" על אדם. ואדם, הדביל, במקום להודות לאל ולתת ללילית באבי אביה עד שכל הפירות בגן עדן יפלו מהצעקות, נכנס בטיפשותו כי רבה לוויכוח השוביניסטי הראשון והתעקש, למרות ששניהם נבראו שווים (מעפר, זוכרים?) שהיא תהיה למטה. לילית תפסה קריזה וקראה לאלוהים בשמו, מה שהביא לו קריזה יותר גדולה (אולי זו ההוכחה שהאל הוא זכר?) ולילית עפה מגן עדן. אדם, שהתחיל להבין בשלב זה שהלך לו הזיון, שלח את המלאכים להחזיר אותה, אבל לילית היתה הכל מלבד פראיירית - לא הסכימה.
היא אמנם נענשה ולמעשיה יש גם סוף מעניין, אבל בואו נחזור לעניין התנוחות. הרי סביר להניח שאם אדם ולילית היו אבות האנושות, לא היינו מגיעים לשוקת השבורה מולה אנו עומדים: נשים שמתעקשות רק על תנוחה אחת, בעיקר זו המאפשרת להן לספור את הברגים במאוורר התקרה.
מעניין לחקור מתי בדיוק התחילו אבות אבותינו הפרהסיטוריים לגלות שיש יותר מדרך אחת לטבול את הבאגט, ולמרות שהאל ברא אותנו נקבים נקבים, חלולים, חלולים, עם ייעוד ספציפי לכל נקב חלול, אפשר בקלות (יחסית) לעשות בכולם שימוש, לקול מצהלות הקהל.
גם בתקופות אפלות, בהן חברות ההלבשה התחתונה קנו את חומרי הגלם במפעלי מתכת והמיסיונרים היו עסוקים בלהחדיר את בשורת הנצרות אל בין עגבותיו הבתוליים של העולם החדש שצווח מכאב, שמר המין האנושי על סקרנותו הטבעית. והרחק מהעין, בחדרי חדרים, תמיד המשיכו בני האנוש לטפס זה על זו בשלל צורות גיאומטריות מסובכות.
היו גם תקופות בהן המתירנות חצתה גבולות. די אם נזכיר את ימי רומא העליזים, האורגיות ומשכבי הזכר שהיו בון טון, או את ידידינו ההודים, שטבעו מונחים כמו "טנטרה" ו"קמה סוטרה" והעלו את התנוחות לרמה כה גבוהה, שמי שהתנסה בה יכול להגיע באמצעותה לשלמות סטואית (או לחדר מיון, תלוי במיומנות).
המסקנה המתבקשת מכל האמור היא שבסופו של עניין, כולנו, גם אם לא נודה בכך, נהנים מהתעמלות בין הסדינים, לכן מעניין אותי מתי בדיוק מגיע הרגע בו כל מתעמלת אמנותית, שאך לפני זמן לא רב צווחה בקולי קולות את שמו המפורש של האל פעמיים ביום, מתחילה להתעניין כל כך בתקרה.
על מנת להתחקות אחר רגע חמקמק זה עלינו לנסות לחלק את חיינו המיניים לתקופות.
התקופה הראשונה קשורה לשלב בחיינו בו ראינו את איברי הרבייה של המין השני רק בספרי ביולוגיה, או בכתבי עת מקצועיים אחרים דוגמת Playboy. העובדה המדכאת שעלינו לענג את עצמנו במו ידינו, והאופן בו כל אחד התמודד עם התגלית המרעישה, היא זו שתשפיע לימים על מגוון הפוזיציות שיירשמו ברזומה שלנו. סביר להניח למשל שמי שקראה דרור לנפשה ועשתה שימוש במגוון רחב יותר של אבזרים, מקומות וטכניקות על מנת להגיע אל האביונה המיוחלת, תהיה זו שבעתיד גם תגלה יותר גמישות מחשבתית וגופנית.
ה"גיל שאפשר להתחיל"
התקופה המשמעותית הבאה היא כמובן ה"גיל שאפשר להתחיל". לדאבוני הרב גיל זה נזיל, ובכל דור ודור אנחנו מוצאים יותר ויותר תינוקות של בית רבן העסוקים בפעילות מינית אינטנסיבית. לא זה המקום לדון בהשלכות החברתיות והכלכליות, בעיקר של חברות אמצעי המניעה, אך מה שברור הוא שבתקופה זו מה שמעסיק את רובנו זה לעשות את זה, הרבה, בכל מקום ובכל זווית אפשרית.
ואז, קצת לקראת השלב בו מתחתנים, קורה משהו מוזר. האוכלוסיה נחלקת לשני מחנות: אלה שמתמידים וממשיכים לחפש עוד כיוונים וזוויות למורת רוחם של שכניהם בבית גיל הזהב, ואלה שפשוט מוותרים ומסתפקים בתנוחה אחת, מקסימום שתיים.
פתאום ההתרגשות של "מהר! מהר! לפני שהוא חוזר" (אבא שלה לסלון) מתחלפת ב"מהר! מהר! לפני שיתעורר" (הילד), וההזדמנות היחידה שאתה יכול לבדוק אם נשאר בך עוד קורטוב של גמישות היא כשזוגתך מבקשת ממך להכניס את היד מאחורי המקרר כדי להביא לה את העגיל שנפל לה.
התקופה הזו היא העצובה מכולן. וכשאתה כבר לוקח נשימה עמוקה ואומר משהו בסגנון של "את יודעת, כבר מזמן לא עשינו את זה בדוגי סטייל", אתה מקבל את "המבט" שמיד ממשיך ל"תגיד תודה על מה שיש לך. אתה יודע שאתמול בחתונה של זו מהעבודה סיפרו כל הבנות שהן עושות את זה בממוצע רק פעם בחודשיים, על הגב?"
אז אם אתם עדיין בשלב בו תנוחות הן לא מילה גסה, בחייאתכום, שלחו את המתכון להצלחה.יש לי חבר טוב שממש זקוק לזה.
לפנייה לכתב/ת 
