יומו של האל העברי

במהלך הקריאה בספרו של שמעוני, המוקדש לעיונים בתנ"ך הידהדו בראשי שורות השיר של עמיחי: "מנה אותם‭/.‬ אתה יכול למנות אותם. הם / אינם כחול, אשר על שפת הים. הם / אינם ככוכבים לרוב. הם כאנשים בודדים. / בפינה וברחוב" ‭")‬בכל חומרת הרחמים‭.("‬ כמו עמיחי, גם שמעוני מתמקד בספרו במתח שבין חיי האדם הבודד, הסובל, המודע לסופיות חייו, לבין "התוכנית האלוהית הגדולה" של התנ"ך האמורה לספק, אליבא דשמעוני, נחמה לאדם הבודד, באמצעות הבטחת חיי נצח לעם ישראל, שזרעו ירבה "ככוכבי השמים וככחול אשר על־שפת הים" (בראשית כב, ‭.(17‬ וכמו עמיחי, גם שמעוני אינו מוצא נחמה בהבטחה האלוהית.

במעקב אחר המתח בין הפרספקטיבה האישית הקיומית, לבין זו הקולקטיבית של "התוכנית האלוהית הגדולה‭,"‬ שמעוני מוביל אותנו במסתו למסע חובק תנ"ך חיים ומוות, עם ועולם, תיאולוגיה ומיתולוגיה. כמה מפרקי המסע יכולים לאכזב מעט מי שפיתח ציפיות גבוהות מן הסופר המקורי, מחבר "מעוף היונה" ו"חדר" . פרשנותו לסיפור העקדה, למשל, אינה מצליחה להמריא לדיון פילוסופי אקזיסטנציאלי מעמיק, או להציע מבט פיוטי מקורי, באופן שבו השכיל לעשות זאת, למשל, סרן קירקגור ב"חיל ורעדה". שורת השאלות ששמעוני מוסיף לפרשנותו, שנועדה למלא בתוכן אנושי קונקרטי את הסיטואציה הבלתי אפשרית שבין האב לבנו (לדוגמה: "האם הם משברים שניהם יחד, האב הזקן ובנו, ענפים סוררים‭,"?‬ עמ׳ ‭,(28‬ נראית לעתים כמעט טרחנית, ורק מבליטה, לטעמי, את גדולת הסגנון התמציתי של הסיפור המקורי.

לעומת זאת, כאשר שמעוני מפנה מבטו אל כמה עניינים פחות מרכזיים בעולם המקראי, קריאתו מציעה כמה תובנות רעננות. למשל, הדיון במעמדם של נוף, בעלי חיים וצמחייה במקרא. שמעוני מראה כיצד המקרא אינו מעוניין בפרטי עולם הטבע כחלק ממרחב אוטונומי, אלא בראש ובראשונה כסמלים (עץ החיים, השחל כדימוי לאל‭.(‬ דווקא על רקע נורמה זו, יכול פרט מסוים לזכות לפתע בחסד הקיום הממשי: למשל, האלה שבה הסתבך שערו של אבשלום, עץ שגזר את דינו למוות, אבל "יש בו חיים יותר מבכל העצים שקדמו לו ושיבואו אחריו" (עמ׳ ‭.(72‬ מעניינות גם כמה הערות, שבהן משווה הכותב מוטיבים מעולם המקרא עם סיפורים מיתולוגיים של עמים רחוקים: המחשבה על מרחבי הזמן במיתולוגיה ההודית, למשל, שלעומתם "נראה יומו של האל העברי כהרף עין בלבד" (עמ׳ ‭(101‬ מסחררת את הראש, ומעלה הרהורים על מקומו הזערורי של האדם בתוך זמן ועולם. עניין מיוחד מעוררת הטענה, המלווה בקריאה ספרותית רגישה, כי כבר בתוך ספרי התנ"ך ככל שאנו קרבים לספרי כתובים, מתפוגגת תוקפה של הנחמה הקולקטיבית, והמוקד עובר אל חיפושי תשובה ומזור בעולמו של היחיד.

סדין לבן של אויבת 

ספרו של שמעוני נפתח בתיאור של זיכרון אישי - היחשפותו לראשונה, כילד, למוות בבית קברות - ונחתם בתיאור אישי, של מה שנגלה לסופר מבעד לחלונו בעת הכתיבה: "על הגג מולי, בין דודי שמש ואנטנות שהתעקמו בחורף ‭

מתנופפים ברוח הנה והנה כבסים לחים: פיג׳מה של ילד, שמלה פרחונית, מכנסי ג׳ינס דהויים, תחתונים ענקיים של זקן, סדין זוגי מרופט" (עמ׳ 135־‭,(136‬ ומשם נודד מבטו ומדמיין תמונות מחיי השכנים הפלסטינים‭" :‬אישה שיופיה מתריס הסתכלה מעבר לכבסיה המתנפנפים בדוד שמש שחורר בקליעים; זקן לבן זיפים העביר את כפות ידיו הקמוטות על גדם זית כרות, בעוד נכדו מביט ברעד העובר בהן" (עמ׳ ‭.(136‬

בנקודה זאת שוב צצו בראשי שורות של עמיחי: "על גג בעיר העתיקה, / כביסה מוארת באור אחרון של יום: / סדין לבן של אויבת, / מגבת של אויב / לנגב בה את זעת אפו. ‭//‬ ובשמי העיר העתיקה / עפיפון. / ובקצה החוט ‭/ -‬ ילד, / שלא ראיתי אותו, / בגלל החומה" ‭")‬ירושלים‭.("‬ אמת, אין זה הוגן להשוות מין בשאינו מינו; האיכויות ששירה מציעה שונות מאלו של כתיבה מסאית, גם כאשר זו לובשת אופי פיוטי. ובכל זאת, בגלל הדמיון בין הקטעים קשה שלא להתפתות. עמיחי מנחש את הילד בקצה העפיפון, עוצר ומצביע על החומה החוצצת את שדה ראייתו. והחומה הממשית מתעצמת לכלל סמל לנתק הטראגי בין שני העמים, שעליהם מביט עמיחי בשילוב מיוחד של אירוניה, ביקורת ואמפתיה. שמעוני, לעומתו, בוחר להפליג אל מעבר למה שעיניו רואות, על מנת לחדד אמירה פוליטית ביקורתית בנוגע לעוול הנעשה לפלסטינים. אבל תוך כך הוא עושה שימוש בתמונות עיתונאיות מוכרות, כמעט שחוקות (דוד שמש מחורר בקליעים, גדם זית כרות‭.(‬ לא אכחד תחת לשוני: האיפוק הסוגסטיבי של עמיחי חביב עלי יותר, וכאשר שמעוני מפליג עם דמיונו, נפגמת לדידי האמינות והאפקטיביות של הקטע. אבל אפיח כזבים אם אומר כי חולשה זאת מעיבה על העניין שמעורר הדיאלוג המורכב שמנהל שמעוני עם התנ"ך עדות לכוחו של הטקסט המקראי לשמש מקור השראה פורה גם למי שמנסה לשרות עמו.

• מתוך מוסף הספרות של ידיעות אחרונות