לא הטעם שלי, אבל אהבה ממבט ראשון

נוגה היתה אחת האהבות הראשונות שלי, ובלי ספק הארוכה ביותר. עברו מאז הרבה שנים, ואף אחת לא החזיקה מעמד 14 שנים, בטח לא 14 שנים תמימות של אהבה.

הכרנו כשעוד הייתי צעיר יחסית. זה היה קצת מוזר, כי האמת שהיא לא היתה בדיוק הטעם שלי, אבל מצד שני היא היתה אהבה ממבט ראשון. כן, יש דבר כזה. היא היתה קצה כהה מדי לטעמי, וזה שזה קשור לתורת הגזע אולי עושה את זה לא נכון פוליטית, אבל זו האמת. אבא שלה היה מ"השחורים" ואמא שלה מה"לבנים", והיא היתה באמצע. היו לה עיניים חומות מדהימות ומהרגע הראשון היא ראתה רק אותי. אולי זו הסיבה לכך שהתאהבנו כל כך מהר. אני לא זוכר איך זה התחיל, אבל שנינו אהבנו ללכת ברגל ופיתחנו לנו מנהג שכמעט לא נשבר, כל ערב לצאת לטייל קצת. ככה גם השארנו את העולם עם העבודה מאחורינו וחזרנו לחיים.

לא הרבה פעמים בחיים יוצא לך להיות עם אחת שכשאתה יוצא איתה עם חברים כולם מסתכלים עליך בקנאה. 14 שנה, ועדיין אהבתי לחבק אותה והיא אהבה לנשק אותי, ככה סתם, לפני כולם.

היינו נוסעים לים ובודקים מי מגיע ראשון לשומקום

היינו נוסעים לטיולים לא מתוכננים ומתוכננים, והיא היתה זו שכולם אהבו להיות לידה. היא היתה שחיינית מעולה, והיינו נוסעים לחוף תל ברוך ובודקים מי מגיע ראשון לשומקום. ואחר כך סתם רובצים על החוף ונותנים לשמש לייבש אותנו.

ואז, אחרי שגרנו יחד בערך תשע שנים, הכרתי את נעמה. זה קרה כשאיזה ערב יצאתי לבד עם חברים למועדון. נוגה נשארה בבית. יצאנו קבוצה של 12 איש והתחלנו במסעדה. ישבתי ליד נעמה ודיברנו. היא היתה כאילו ביישנית כזו ומנומסת, אבל העיקר - מתוקה. היינו כל הערב יחד. חזרתי הביתה מאוחר, נכנסתי למיטה בשקט ונרדמתי.

לא אמרתי מילה, אבל נעמה לא יצאה לי מהראש

למחרת נוגה ואני יצאנו לטייל, כמו שהיינו עושים לעיתים קרובות. לא אמרתי מילה כל הטיול, אבל נעמה לא יצאה לי מהראש. אני חושב שנוגה הרגישה שמשהו לא בסדר ואיכשהו היתה בעולם שלה. כשחזרנו, חבר שלי צלצל ודיברנו קצת, ולקראת הסוף הוא אמר: "אז מה? נעמה מוצאת חן בעיניך, אה?"

"על מה אתה מדבר?" שאלתי, והוא אמר "נו, חלאס? זה אני, מה אתה דואג. אתה מרים לה טלפון?"

אמרתי לו שהוא סתם מדמיין, והוא אמר "בסדר" כאילו עשה לי טובה וסיימנו.

ביום חמישי הוא התקשר אלי ואמר שיוצאים לסרט, ולמה שלא אתקשר לנעמה ואשאל אותה אם מתחשק לה לבוא. עכשיו כבר התרגזתי ואמרתי לו שלא מוצא חן בעיניי שהוא דוחף אותי ואת עצמו. הוא צחק עלי. בסוף כמובן התקשרתי, ובסוף היא אמרה כן. אז בערב נוגה ואני יצאנו קצת לטייל, כדי שלא יהיה שינוי בהרגלים הישנים שלנו. מאוחר יותר, כשהיא נרדמה, אני יצאתי.

נעמה ידעה על נוגה מהרגע הראשון. רציתי שהיא תדע, ובאיזשהו אופן מסובך להסברה רציתי שהיא תכיר אותה. אבל זה היה ממש התחלה, ובטח שלא אמרתי שום דבר בכיוון כי זה היה ממש לא לעניין. העניינים הלכו והתפתחו בינינו. נעמה גרה באותה שכונה, והייתי מתחמק כל דקה שיכולתי כדי להיות איתה. זה הפך להיות רציני יותר ויותר. הזמן שלי עם נעמה התחיל להיות על חשבון הזמן עם נוגה, והמצפון שלי התחיל להציק.

אחרי שעברנו כמה חודשים טובים של יחסים מקבילים, ישבתי עם נעמה ערב אחד בחדר השינה שלה ואמרתי לה שאני חייב ללכת, לפני שנוגה תתחיל לדאוג. היא ידעה על הטיולים הקבועים שלנו, והיא היתה זו שאמרה "תגיד, אתה לא יכול למצוא דרך שנכיר? נוכל לטייל יחד ולא תהיה לנו בעיה של זמן". 

האמת? רציתי. אבל לא ראיתי איך אנחנו מסתובבים ברחוב, שלושתנו, ואני מקדיש לכל אחת מהן את תשומת הלב שהיא צריכה. וכבר ראיתי שטוב לא ייצא מזה. אז התחמקתי. אבל נעמה לא שכחה. עבר שבוע, והיא אמרה לי שראתה אותנו ערב אחד הולכים יחד, וקינאה. היא שוב הציעה שניפגש כולנו. ובסוף אמרתי בסדר, קבענו שלמחרת אדאג לטייל לכיוון הפארק ונעמה תחכה שם בשבע, נראה מה יהיה.

שלוש שנים שהיו לי שתי אהבות

המה-יהיה הפך להיות שלוש שנים. שלוש שנים שהיו לי שתי אהבות. שלוש שנים שמידי פעם היינו מטיילים יחד. שלוש שנים שהייתי צריך לדאוג להקדיש זמן לשתיהן. אבל זה עבד. עד שנפרדתי מנעמה.

כשקיבלתי את נוגה היא היתה גורה בת חודשיים, והיינו יחד 14 שנה. מאז היו לי עוד כמה כלבים, ואפילו לילדים שלי יש כבר כלבים משלהם, אבל נוגה תמיד תהיה נוגה. אין לי אין לי אף תמונה עם נעמה, אבל יש לי אלבומים מלאים תמונות בהן נראית גם נוגה, עם עיניה החומות המדהימות ופרוותה הכהה. ולפעמים, כשאני רואה כלבת זאב חומה ברחוב, אני נזכר בה - ומתגעגע.

• הבלוג של ראבק