הארכיטקטורה היא רק תירוץ

מזה זמן רב לא נתקלתי בספר כמו "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו", שמחברו מצטיין בכשרון ובמיומנות רבים כל-כך לפתוח עולם: כבר אחרי כמה עמודים, תהיו בטוחים, נסחפתי עם הספר והרגשתי שאני שם, בארקנסו של תחילת המאה התשע-עשרה, מוקף בדמויות הצבעוניות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ובלי להתגעגע בכלל לישראל של המאה העשרים ואחת.

דונלד הרינגטון, יליד ארקנסו, פרסם שלושה עשר ספרים מאז 1965, מרביתם מתרחשים בעיירה הבדיונית "סטיי מור" (Stay More), במדינת הולדתו. "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו" הוא הראשון מבין ספריו המתורגם לעברית, ובמשימת תרגום הדיאלקט הייחודי של בני ארקנסו עמד אסף גברון, לרוב בהצלחה, אם כי קשה להגיד שהתרגום חף לחלוטין מבעיות סגנוניות.

"הארכיטקטורה" עוקב אחרי ששת הדורות הראשונים של המתיישבים ב"סטיי מור", כשמשפחת אינגלדיו, על שם המתיישב האמריקני הראשון, עומדת במרכז ההתרחשויות. בעלילה הנפרשת על פני יותר ממאה, הרינגטון מלווה את בני אינגלדיו החל מהחלום הראשוני, הנאיבי כביכול, לייסד התיישבות אמריקנית עצמאית, ועד לימים שבהם עכבות מלחמת האזרחים משאירות מהחלום הזה רק מזכרת פתטית, שאיש לא רוצה לקחת עליה אחריות.

אמן ההתבוננות היסודית

ג'ייקוב אינגלדיו, מייסד העיירה והתושב הראשון שלה, נראה במבט ראשון כמו נער הפוסטר של הפוריטניות הגברית הצעירה של זמנו: הוא גבוה ויפה תואר, יזם מצליח שמרחיב את גבולות ההתיישבות האמריקנית, וגבר טוב-לב שכל מכריו מעידים על כנותו וצניעות דרכיו. אבל הרינגטון, למרבה השמחה, הוא

סופר מתוחכם מכדי לסתום את הגולל על דמויותיו בשורה של סטריאוטיפים לעוסים מהסוג הזה, ועד מהרה הוא יתאר לנו איך אותו ג'ייקוב מרשים ואידיאליסט יוצא, משוכנע עדיין בצדקת דרכו, להחריב התיישבויות אינדיאניות מאוכלסות כדי להקים בתי מגורים לאמריקנים תחתיהן. בצעד מבריק, הרינגטון חושף את הסדקים המובנים בחלום האמריקאי הישן, בה בעת שהוא משרטט ומתאר אותו. כפי שהדורות שאחרי זה של ג'ייקוב יגלו על בשרם, ההרחבה המיוחלת כל-כך בגבולות הטריטוריה חייבת לבוא על חשבונם של דורות קודמים, חלשים יותר, בדיוק כפי שגילוי מנורות הנפט, שגואלות את תושבי "סטיי מור" מהתלות בשמן דובים, חייב לבוא במחיר השחתת האדמה והקרבת חייהם של העובדים במכרות.

נדמה לי שזה המאפיין העיקרי של כתיבתו של הרינגטון, לפחות בספר הזה: הוא אומן ההתבוננות היסודית. טביעת העין הייחודית שלו לעולם אינה מזניחה פרט כלשהו בתמונה לטובת פרט אחר, ובכל פעם שנדמה שהוא נסחף בתיאור רומנטי ומיתמם של אירוע היסטורי או עמדה אידיאולוגית, תמיד הוא יפתיע עם ייצוג של צדו השני של המטבע, תוך היפוך מתמיד של היוצרות. ההיסטוריה האמריקנית שאותה משרטט הרינגטון היא לפיכך דינאמית מאוד, רבת-פנים, וכל קביעה עקרונית לגביה מזמינה מיד קביעה הפוכה. זו הסיבה לכך שהרינגטון נמנע מעמדה שיפוטית; עוולות כיבוש אדמותיהם של האינדיאנים והיחס הדו-ערכי אליהם אמנם בולטים מאוד בספר הזה, אבל הרינגטון משכיל שלא להפוך אותם לכלים דידקטיים. הוא מפליא לתאר את האבסורד הגדול של היחסים בין האמריקנים "החדשים" לבין האינדיאנים תושבי המקום בסדרה של תמונות בלתי נשכחות, שבאחת מהן ג'ייקוב מסכים לשכב עם אשתו של ידידו האינדיאני פנשואו, שאתה הוא מאבד את בתוליו, ימים ספורים לפני שהוא ואחיו מציתים את בקתותיהם של כל האינדיאנים באזור על מנת לפנות מקום למטעי תירס חדשים.

אז מה הקשר לארכיטקטורה?

ולמרות שנדמה שהמסגרת ההיסטורית והעיסוק האגבי של הספר בארכיטקטורה (אם כי מדובר בעיסוק מטפורי בעיקר) דורשים מהסופר אורך רוח והקדמות כבדות ראש, הרינגטון מדלג מעל המכשול הזה בקלילות, כמעט בחיוך; ברומאן הזה בני האדם עומדים במרכז, ואילו ההיסטוריה משמשת לכל היותר מסך שעל גביו משתקפות פעולותיהם. הרינגטון מטשטש בהדרגה את יחסי הכוחות בין בני האדם להיסטוריה שלהם, כך שככל שהדורות מתרבים והולכים, קשה לקבוע בבירור אם אלה הדמויות שמשפיעות על ההיסטוריה, או שמא ההיסטוריה היא שמכתיבה את אורח חייהן של הדמויות. השפע העלילתי הגדול שמציע הספר מעניין בגלל ההקשר ההיסטורי, אבל הוא מצליח לרתק ולרגש בזכות הגורם האנושי: בזכות דמויותיו הנפלאות והחד פעמיות של הרינגטון, ורגישותו בבנייתן. כל אחת ממגוון הדמויות העצום שלו מאופיינת בצבעים חיים כל כך, שכמעט אין סיכוי שתשכחו אותן לאחר הקריאה: בין אם מדובר בג'ייקוב, שגבורתו נקנית לא מעט בזכות יכולתו להיות אכזרי; אייזק, בנו השתקן והעצור, ואולי הדמות האניגמאטית ביותר בספר; הכומר סטייפלטון שמלהיב את מבקרי הכנסייה באדפטציות ארוטיות סוערות לסיפורי התנ"ך; אלי ווילארד הרוכל הנצלן שמביא ל"סטיי מור" את בשורות הקדמה הטכנולוגית, ועוד סדרה אינסופית של מאהבות, חולי נפש, פורעי חוק ומחוסרי מזל – שמרכיבים את האנסמבל הססגוני וההזוי ביותר שיהיה לכם את העונג להכיר.

אז מה הקשר לארכיטקטורה? אתם שואלים. ובכן, התשובה היא שאין קשר, או למען דיוק, אין את הקשר שלו אתם מצפים. פרקי הספר נפתחים באיורים קטנים של בתים שונים בחבל האוזרק (שאותם הרינגטון, מרצה לאומנות באוניברסיטת ארקנסו, צייר בעצמו), ובניתוח אמנותי של המבנה הארכיטקטוני. אבל בשביל הרינגטון הארכיטקטורה היא רק תירוץ; העיסוק בה הוא פתח לניתוח הדמויות עצמן, ולהרהורים המרתקים של המספר על הדינמיקה של יחסיהם אלה עם אלה, יחסם אל הסביבה ויחסה של הסביבה אליהם. ללא ספק, השימוש שהמחבר עושה כאן בכלים של הארכיטקט הוא לא פחות מגאוני: באותו האופן שבו הוא מנתח מבנה, אומד את יסודותיו ומעריך את מאפייניו האסתטיים, כך הוא גם בוחן ומתחקה אחר הדמויות שאותו המבנה משמש להן כבית.

בארצות הברית הרינגטון קנה לו אמנם מעמד של כבוד בזכות הרומאנים שלו, אבל למרות הביקורות המהללות, הפופולריות שלו עדיין לא מתקרבת לזו של סופרים אמריקניים אחרים בני זמנו כמו פיליפ רות או פול אוסטר, ולא בצדק. זמן קצר לאחר צאתו של "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו" בארצות הברית, הצר אחד המבקרים על כך שהרינגטון הוא "הסופר הגדול ביותר שאמריקה לא מכירה". לטובת אוהבי המילה הכתובה שבינינו, ובעיקר לבעלי עניין מיוחד בספרות אמריקנית, כולי תקווה שמצבו של הרינגטון לא יהיה זהה בישראל.