אברום, לך לשדרות
אילו ראה בורג את חלוצי העיר המופגזת וצאצאיהם המסורים, היה נלחם על עמדותיו הצודקות - ולא תר אחר דרכון זר
בשבוע שעבר קראתי את הראיון המדהים והמתריס שנתן אברהם בורג למוסף "הארץ". האיש, שהיה יו"ר הסוכנות היהודית והכנסת, הצטלם למעננו ממרומי המרפסת בבזל בפוזה של הרצל, הצהיר על עצמו כ"מנהיג העם היהודי" עם אספירציות לראשות הממשלה - פתאום מקבל אזרחות זרה, צרפתית, אף משתתף שם בבחירות לנשיאות וממליץ לכולנו לעשות כמותו, לרכוש דרכון זר. קצה נפשו מישראל היהודית, שיש הקוראים לה גם דמוקרטית (הצביעות היא המס שהשקר משלם לאמת, אבל זה לא באשמתו).
אדם בגדה, על חברי-כנסת שאין להם מושג מהי דמוקרטיה, על שר משפטים המערער בברוטליות את המוסד היחיד שידע להעניק לנו מקצת זכויות האדם שיש לנו ועוד ועוד - תיבת התלונות והביקורת שלי מלאה מלהכיל (גם זאת לידיעת ראש השב"כ, ואין צורך שיאזין לטלפון שלי - אני מפרסמת את חתרנותי ברבים). אבל לבקר ולא להילחם לתיקון, לבקר ולערוק? זה כבר קשה לעיכול. מכל מקום, הקריאה והאכזבה בצידה גרמו לי תחושה קשה. לא אברום הוא האיש ממנו ציפיתי לכל אלה.
הביקורת של בורג על המתרחש כאן היא כמובן לגיטימית וברובה צודקת (לידיעת ראש השב"כ). לא זו אף זו: הביקורת שלי על המתרחש כאן, בכלל זה על הצבא העוסק בציד
אורח בפורום
אתם שאלתם - בורג השיב
אברהם בורג פרש בפני גולשי ynet את עמדותיו מעוררות המחלוקת והזעם, שפורסמו בספרו החדש "לנצח את היטלר"
הבוקר חלף, החלפתי דעות עם חברים, אך היום קצר והמלאכה מרובה. באותו יום היה סיומו של פסטיבל הקולנוע בדרום, זה אשר צריך היה להתקיים בשדרות והועתק לנתיבות בשל הקסאמים. נסעתי עם חבריי, יוסי פרוסט וקולט אביטל, לערב הנעילה, מתוך הצורך לגלות סולידריות עם התושבים, עם היוצרים ועם התלמידים והבוגרים של מגמת הקולנוע מ"ספיר", מכללה נפלאה וחשובה ובעלת הישגים רבים, הסובלת יחד עם שדרות ממכת הקסאמים.
ודאי מכירים אתם את הביטוי: "באנו לעודד ויצאנו מעודדים". כאשר הוא נשמע מהיוצאים מבית אבלים, יש בו צליל של דברים ריקים הבאים לכסות על איזו מבוכה. הפעם אני מצהירה בשמחה ובהתרגשות שעברתי חוויה נפלאה למראה החניכים והמורים, ובראש ובראשונה למראה "החלוצים", סרט מרגש המספר את סיפור שדרות.
הסיפור מתחיל מבראשית, מאותו לילה חורפי שבו מגיעה משאית עמוסת אדם למדבר, ואיש הסוכנות המלווה אותם מספר שקיבל הוראה להביאם בחושך, להורידם מהר ומיד לצאת עם המשאית בחזרה, כדי שלא ירצו לעלות ולברוח. גבר ושתי נשים מספרים על אותו לילה ראשון, כאשר לא היו עוד אוהלים וישנו על הפקלאות באמצע המדבר. וכך, שלב שלב, ברוח טובה שומעים אנו את הסיפור, כיצד כאשר אמרו לאותו גבר לצאת לעבודה, הוא לבש את חליפתו הטובה וענב עניבה לכבוד ארץ הקודש - ואז שלחו אותו לעשב עשבים במטע של אחד הקיבוצים. ומספרות הנשים שהיה להן ולמשפחתן טוב במרוקו, ולא מבינות איך בא להן הג'וק לעלות לישראל. ולאט לאט, בהומור טוב, הן מספרות כיצד זכו במים ובנפט לפתיליה, ואיך הלכו לקנות שק קמח כדי להכין למשפחתן לחם כי לא היה היכן לקנות. והסיפור מתמשך, בלא מרירות, להיפך, בהומור ובאהבה, וכבר יש דור שני ויש שירים, וגם מתים וצריך בית קברות. זהו סרט שאי אפשר לספר אותו, חובה לראות ולהתפעל ולהתבשם.
ובקהל יושבים הראשונים וכן הדור השני ואף השלישי, אלה הצעירים התיכוניסטים שלא ידעו את הבראשית. ויש שירה ויש שמחה ויש בניה, וסופו שיש עיר יפה וצמחיה מרובה בה ואנשים שאוהבים את עירם, זו המופגזת בקסאמים ואשר השלטונות לא דאגו לסדרי ביטחונה, שהרי המתנחלים בשטחים הכבושים, כידוע, קודמים לכל. הם הרי ילדי הטיפוחים של ממשלות ישראל ושל צבא ההגנה לישראל (הגנה על מי?).
"לא מסכנים, למרות שהופקרנו"
למראה החלוצים ולמשמע עלילותיהם, שמענו רק קריאות שמחה והידד. שאלנו את המפיקה איך בא לה הרעיון לסרט הזה, והיא סיפרה לנו בגאווה שהציעו לה מערוץ טלוויזיה לבוא ולספר על שדרות ובעיותיה. "אמרתי, לא רוצה לבוא ולהתבכיין, אני רוצה שהכל יידעו איזה אנשים נפלאים בנו את העיר ובאילו תנאים, שיידעו שהחלוציות של אנשי שדרות אינה פחותה מזו של דגניה ונהלל. רציתי שידעו שאנחנו לא מסכנים למרות שהפקירו אותנו לקסאמים".כשומעת, כמתבוננת בקהל וכמקשיבה לשירת הצעירים ולהתרגשות הגדולה של פרופ' זאב צחור, נשיא מכללת ספיר ומייסדה, ואשר היא היא גאוותו, אני חייבת להוסיף בהערכה גדולה, שאמנם כן: אנשי שדרות הם החלוצים הנפלאים, אף שלא זכו מהמוסדות לאותו חיבוק שניתן להתיישבות העובדת הותיקה, לקיבוצים ולמושבים, אף שלא למדו את תורת הציונות של הרצל ואת שירי המולדת ואת א.ד. גורדון וברל כצנלסון, ולא דקלמו בעל-פה את מסדה של למדן ומגש הכסף של אלתרמן, גם צירים בקונגרס הציוני לא היו להם. במשך כל הערב הארוך שהיינו שם לא שמענו שום תלונה, אף לא אחת; רק שמחה, גאווה והרבה שירה ונגינה.
בדרך הביתה חשבתי שאילו אברום בורג היה רואה את "החלוצים" ואת האנשים המבוגרים קשי היום שבנו את המקום, שאוהבים אותו וקורנים מאושר, אותם ואת צאצאיהם, אולי לא היה ממליץ על עריקה מהארץ, אף שכל שהוא זועם עליו וכל שנראה לו כחסר, אמנם ראוי לזעם וחייב תיקון - אך על אלה למדנו שצריך להלחם. כן לחתור לשינוי כאן ועכשיו, גם אם ראש השב"כ יאזין לטלפונים וחברי-כנסת פשיסטים ירצו לסתום פיות, כפי שהצעות חוקיהם השרירותיים והמטופשים עולות לעתים מזומנות. כל זה רע, אבל אנחנו יודעים כי ישראל היא מדינה חזקה, הכי חזקה במזרח התיכון, גם כלכלית, גם צבאית, גם במחקר. הגיע הזמן שגם תהיה מתוקנת, תפסיק לילל כאילו אנו הקורבן האולטימטיבי, ותנהג בהתאם לנורמות המוסר והחוק המחייבים מדינה שקבעה במסמך המכונן שלה כי היא תהיה מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל. על אלה צריך להיאבק - ולא לערוק לארץ זרה.
מומלצים
