מכרה את נשמתה לביטחוניסט
הניאו-ליברליזם המעוטר בחמלה שמציע ברק יעמיק את האיום מספר אחת על ביטחון המדינה
מתוך שתיקותיו המתוקשרות של אהוד ברק חוזר ומהדהד המסר, האמור להקנות לו את הניצחון בבחירות לראשות מפלגת העבודה: הוא הכי מתאים להיות שר ביטחון של "הווילה בג'ונגל". רבים מבוחרי העבודה, כך נראה, הולכים שבי אחרי הרעיון המופרך ולפיו הם עומדים לבחור בשר ביטחון ולא ביושב-ראש למפלגה סוציאל-דמוקרטית. דומה שגם הנוסטלגיה לימי הזוהר של "המערך" - שמה של העבודה בגלגולה הקודם - כמפלגת הממסד והביטחון, נושבת בכיוונו של ברק: הוא, מתגעגעים רבים מתומכיו, ישיב את הסדר הישן והטוב על כנו; הוא, כך הם מקווים, יחזיר להם את עוצמות העבר שאבדו להם; והוא ישחרר את העבודה מרוח הרפאים של "האג'נדה החברתית".
היא על הדרך; המועמדים המתחלפים הם רק מעין קולבים לרעיונות ופיגומים לאינטרסים יריבים. המאבק המתנהל עתה הוא בין מי שרוצים לשמר את העבודה כמפלגת מרכז, המייצגת את גרסת "הציבור הנאור" - משמע, המעמדות המבוססים והמסודרים - להפרטת החברה הישראלית, לבין מי שחותרים להפוך אותה למפלגה סוציאל-דמוקרטית, הפועלת להגדלת השוויון החברתי ולכינון מדינת רווחה, ומשמשת כתובת פוליטית לקורבנות הנשחקים של מהפכת ההפרטה ושלטון ההון.
קדחת הבחירות ההסדרתית, בה נתונה העבודה בשנים האחרונות, היא תסמין לפיצול האישיות המשתק אותה ולמאבק שלא הוכרע על זהותה. יותר מאשר על בחירת יו"ר, ההתמודדות בעבודה
תמיכה משמאל
יחימוביץ' עם ברק
אטילה שומפלבי
אחרי שתמכה בעמיר פרץ בסיבוב הראשון, החליטה ח"כ שלי יחימוביץ' לבחור בדרך עצמאית והודיעה על תמיכתה באהוד ברק: "ניסיונו הפוליטי של עמי - שנה אחת כחבר כנסת, אינו מהווה הכשרה למסלול המכשולים הזה"
ניצחונו של עמיר פרץ על שמעון פרס, יצר לראשונה סיכוי למהפך סוציאל-דמוקרטי במפלגה וחולל שינוי בולט בהרכב מצביעיה: רבים מן המסודרים נדדו עם פרס לקדימה, חלק מן הנשחקים באו בעקבות פרץ לעבודה. הליכתו של פרץ למשרד הביטחון סיכלה את הסיכוי והחזירה את המאבק לנקודת ההתחלה בה הוא מצוי עתה. דחיקת "האג'נדה החברתית" מפני זו ה"ביטחונית" משקפת את האינטרסים של המעמדות המסודרים, המנוונים את השמאל הישראלי בארבעת העשורים האחרונים: העמדת נושאי השלום והביטחון בראש סדר היום כתירוץ לדחיית המאבק לשוויון חברתי ולצמצום הפערים הכלכליים, וכצידוק להפרטת החברה הישראלית תוך שותפות עם הימין בקידום שלטון ההון.
ההסתלקות מן "האג'נדה החברתית" הולמת את העבר הניאו-ליברלי של ברק כרמטכ"ל, אשר כפה על צה"ל את ההיגיון התאגידי בשם הסיסמה של "צבא קטן וחכם", וכראש ממשלה שבתקופתו הואצו מהלכי ההפרטה; היא הולמת גם את ההווה העסקי של ברק ושל סביבתו, ואת תמיכת ראשי מחנהו בהפרטת השירותים החברתיים והמשק הציבורי, מבתי-הכלא ועד חברת חשמל. אימוץ הניגוד הכוזב שבין שלום וביטחון לבין שוויון חברתי, תוך ויתור על הסיכוי הסוציאל-דמוקרטי, לא רק ייתר את העבודה במרחב המפלגתי שבין מרצ לקדימה - הוא גם יעצים את האיומים האסטרטגיים עימם מתמודדת ישראל.
הניאו-ליברליזם הוא האיום האסטרטגי המרכזי בפניו ניצבת המדינה: ההתפוררות החברתית, שחוללה מדיניות ההפרטה ופירוק מדינת הרווחה, משתקת את היכולת להתמודד עם סכנות מלחמה וסיכויי שלום. נאום "קורי העכביש" של נסראללה מלמד, כי הוא זיהה את ההתפוררות החברתית כמקור חולשתה העיקרי של ישראל בעידן בו הטרור והטילים הופכים את העורף לחזית. ואכן, הפקרת העורף והפליטות הפנימית, יותר מאשר ההתנהלות הצבאית, הם שצרבו בתודעה הישראלית את תחושת המפלה במלחמות הצפון והדרום של השנה האחרונה. ההתפוררות החברתית הפכה לשיקול בהכרעות האסטרטגיות של ישראל; היא המכתיבה את אופי המהלכים הצבאיים, מגבילה את אופק המגעים המדיניים ודוחקת את ישראל למצב הקיפאון הנוכחי.
אובדן הביטחון החברתי, תחושת המפלה הצבאית והשיתוק המדיני יוצרים איום על עתידה של הדמוקרטיה הישראלית. זו הופכת שברירית יותר ויותר, ככל שבחסות מהפכת ההפרטה חודר ההון אל השלטון, מפרק את מדינת הרווחה, מפורר את רשויות המדינה ומפקיע את סמכויותיהן. אווירת החידלון והאובדן שיוצרת ההתפוררות החברתית מזינה את הכמיהה ל"איש חזק", שיחליף את הימוקרטיה. גאידמק הוא רק קדימון ונורת אזהרה.
הדאגה לעוצמתה של ישראל כלפי פנים וכלפי חוץ מחייבת, אפוא, להעמיד במוקד ההתמודדות על ראשות העבודה את סוגיית הביטחון החברתי, ולא את עברו של שר הביטחון העתידי. אם הניאו-ליברליזם, ההפרטה וההתפוררות החברתית הם האיום שבפניו ניצבת ישראל, אזי הסוציאל-דמוקרטיה, הסולידריות החברתית ומדינת רווחה הן הפיתרון. הניאו-ליברליזם המעוטר בחמלה שמציע ברק רק יעמיק את התפוררות החברתית, המהווה איום על ביטחונה של ישראל יותר מאשר כל תרומה אפשרית שלו כשר ביטחון.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
