ריקוד משוגע עם הרב שג"ר
זה היה מסע על הקו רמת השרון-אפרת או אולי ריקוד משוגע. חיינו והתאמנו בפיתוח יחסי רב-תלמיד שקוראים לתלמיד לצאת מעצמו, להעיז ולגעת בתנועה הפנימית האדירה שרבים מאיתנו אוסרים באזיקים. רותי בר שלו, "מאמנת אישית" שעבדה עם תלמידי ישיבת "שיח", מספידה את הרב שג"ר
נבוך, לא מסתכל לי - אישה חילונית - בעיניים, מדבר מעט, ישוב לצידו של הרב דרייפוס. כך פגשתי לראשונה את הרב שג"ר. רבות שמעתי עליו, על גדולתו בתורה, על חכמתו ברוח, על חוסר הפשרות שלו - קודם כל כלפי עצמו ולאחר מכן כלפי הסובבים אותו, דייקן וקפדן, איש של אמת.
האדם הזה שישבתי מולו ריגש אותי עד עמקי נשמתי. ענווה בנוכחות מלאה. הרב שמע מתלמידיו ואוהביו עלי ועל אימון ביצירת מציאות חדשה ועיצוב הבנה ומחשבה פורצות דרך.
ישבתי מולו, שומעת מילים מעטות שמתארות את ישיבת "שיח" שהוא עומד בראשה, הגותה, אנשיה ותלמידיה, שליחותה וניסיונה. הוא דיבר בשקט עד שקשה היה לשמוע, וחשף רובד אחר רובד את אמונתו, שאלותיו, חשבון הנפש, האור ותחושה עמוקה של מחויבות. בסיום דבריו, המחשבה שחלפה לי בראש הייתה: "לי יש רק ללמוד מהאיש הזה", אבל הלב כמעט והתפוצץ. רציתי להמשיך להיות לידו. כל מילה שהוסיף הרב דרייפוס, הנושא בהובלת הישיבה יחד עימו, הגבירה את תחושת הזכות שנפלה בחלקי.
כשהרב ביקש לשמוע, "אם את יכולה ולא קשה לך" קצת לספר על עצמי, דיברתי על ההבנה והמחשבה, השאלות והספקות, וכשסיימתי הרב שג"ר אמר: "זה טוב. אפשר להתחיל".
זו הייתה תחילתו של מסע משותף על הקו רמת השרון-אפרת, מסע משותף שהוא יותר כמו ריקוד משוגע. כל אחד מאיתנו מכיר בחוסר ההיגיון ובמצב הא-נורמאלי שלו שותפים אישה חילונית ורבנים ראשי ישיבה, ובו זמנית תחושה עמוקה ועוטפת שאנחנו אוהבים ומכירים בכל מאודנו את זה שהאחר המוזר מביא לחיינו, ולהפתעתנו מוצאים שלעיתים קרובות דווקא האחר הזה מבין אותנו טוב במיוחד. עבורי, לעיתים קרובות, הוא מבין יותר טוב מאשר הקרובים לי.
למדנו, דיברנו וחיינו את דבריו ופירושיו ל"כלים שבורים" ולהשתברות, לחיות צימאון ורעב לאהבת ה', לידיעת ה', כך שהקליפות האמיתות והמחשבות הקודמות נושרות מעלי. מרוב אהבה.
למדנו ועברנו על עצמנו את הקושי לשחרר את האחיזה שלא נותנת לשמוט, את הפחד שמעלה החופש שמביאה אהבת ה' כשהיא טוטאלית, והתאמנו בפיתוח קשר ויחסים עם תלמידי הישיבה מתוך המחוייבות הזו להשתברות, למסירות הנפש לתלמיד ולאלוקים שבו.
חיינו והתאמנו בפיתוח יחסי רב-תלמיד שקוראים לתלמיד לצאת מעצמו, להעיז ולגעת בתנועה הפנימית האדירה שרבים מאיתנו אוסרים באזיקים, מכווצים בהימנעות. הרב או הר"מ נמצא עם תלמיד הישיבה על מישור "קריאה לעצמי מחוץ לעצמי", מביא אל ונוגע בבת הקול הפנימית שמדברת דרך הגמרא, המשנה ובתוך התפילה.
והייסורים, שיחות של התוודעות לאמונות היסודיות ביותר באשר למקור של הכבילה, השחרור וההשתברות - מהו מקומם של הסבל והייסורים? הריק הזה, הוואקום הזה, שפנוי ממחשבות ודעות, ומוכן ויכול לקבל את האור - האם ניתן ליצור אותו רק דרך ייסורים?
ומתוך הייסורים ראינו את מקומם של התלמידים הכואבים, הנשברים ונאלמים דום, מאבדים אמון בעצמם, וחשים בעת הכאב ייאוש ואכזבה.
האם יש דרך של אהבה? ומהי האהבה הזאת, שהיא בו זמנית חסרת פשרות, מדויקת כתער, תובעת מעצמך את עצמך ובו זמנית מאמינה בך מעבר, הרבה מעבר, למה שאתה מאמין בעצמך, ונמצאת שם איתך בכל עת?
הרב דרייפוס, אלעזר, אבישי, אורי, הרב דב, יצחק, אילן, הרב שג"ר ואני היינו במסע ששינה את חיי. בחודשי חייו האחרונים פגשתי את הרב שג"ר סובל כאבים קשים ומאיר וקורן אור, שהולך ומתגבר.
אני חושבת שהוא מצא מה שהוא חיפש. בשבילי הוא היה מורה לחיים, איש רוח, מעורר ומאיר. אני חיה והוא איתי תמיד.
יהי זכרו ברוך.
רותי בר-שלו, בתו של הרמטכ"ל לשעבר מוטה גור, היא מאמנת "סינרגיה – החיים כטרנספורמציה".
סייע בהכנת הכתבה קובי נחשוני
לפנייה לכתב/ת 
