ההורה ישתוק וישלם
בעולם השלישי לפחות יש זכות להתחנך בלי תשלום נוסף; אצלנו הופכים את השרץ של תשלומי הורים למס מחייב
ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שבה מקצצים תקציבי מחקר לאוניברסיטאות. היא היחידה בין המדינות המפותחות המשלמת למוריה שכר רעב ואיננה מתגמלת מצוינות בהוראה. בשנה הבאה, אם תתקבל הצעת החוק שיולי תמיר טורחת עליה, היא תהיה גם המדינה היחידה בקרב האומות שאיננה מעניקה לאזרחיה חינוך חובה בחינם - מכוח חוק. ממש מתבקש לשוב ולשלוף כאן את המשפט השחוק, "וכך תהפוך ישראל למדינת עולם שלישי", אלא שזה לא נכון: בעולם השלישי האמיתי, במקומות שונים זה מזה כמו נמיביה, הודו ואוקראינה, חוקה וחוקי יסוד מבטיחים את זכותו של כל אזרח, עשיר או עני, להתחנך במדינתו מבלי שייגבה ממנו תשלום נוסף עבור השירות החיוני הזה.
המדינה הזאת כיצד מלמדים ילדים בבתי-ספר, מעשירים את עולמם התרבותי בסרטים ובהצגות ובקונצרטים ובטיולים, מעניקים להם ספרי לימוד וארוחות צהריים חמות - מבלי לשלוח את ידה הארוכה לארנקים של ההורים אפילו פעם אחת לאורך 12 שנות לימוד. ההסדר בין האזרחים למדינתם היה פשוט והוגן: הם משלמים את מסיהם בזמן, היא פועלת מתוך סדרי עדיפויות המוקדשים לרווחתם.
בעשורים הראשונים והעניים של קיומה, דווקא ידעה
יוזמת תמיר
תכירו: מס הורים
מורן זליקוביץ'
שרת החינוך הציגה הצעה מהפכנית להטלת "מס הורים" פרוגרסיבי במקום תשלומים לבתי-הספר: המוסד לביטוח לאומי יגבה מהורים עשירים תשלום גבוה יותר, עד 3,147 שקלים בשנה, לעומת הורים עניים שישלמו 284 שקלים בשנה
וזה מה שהשתנה כשבתי-ספר החלו לפשוט יד ולהתחנן לתשלומי הורים, שהפכו אחר-כך לשגרה, ומאוחר יותר לחובה קדושה שמי שאינו יכול לעמוד בה ימצא את ילדו מורד מאוטובוס הטיולים: הבנה עמומה שהמדינה אולי יכולה, אבל כבר אינה רוצה לדאוג לרווחת אזרחיה. בראש סדרי העדיפויות הוצב תקציב הביטחון המקודש. מיד אחריו - תנופת הפיתוח של חזון הכיבוש. אחריו - הצורך להצמיח ביורוקרטיה ענקית ובלתי יעילה. האזרח נדחק לסוף התור - ובאורח פלא, מחמת עייפותו המצטברת, לא מחה כלל.
לא יצאנו לרחובות כאשר שירותי הבריאות הפכו למשאבת כסף עבור קופות חולים פרטיות - ואנחנו שילמנו יותר, תמיד יותר, עבור סל שירותים מופחת. לא מחינו כשזקנים, נכים ומוגבלים הפכו לעניים עוד יותר בשל מעשיו ומחדליו של השלטון. לא הפלנו ממשלה שהוכיחה בעליל כי איננה יודעת כיצד מנהלים מלחמה. ברור שלא לא מרדנו כשקיצצו בתקציבי החינוך של ילדים פעם אחר פעם: שתקנו. שילמנו. מלמלנו משהו על הצורך "לעשות הכל למען הילדים", ושכחנו שיש כאן גם מדינה, שמחובתה לעשות את הדברים הללו מהמסים שכבר גבתה מאיתנו. ומה עשתה המדינה בינתיים? כלום: מחתה פה ושם על עצם קיום תשלומי ההורים, אחר-כך הכשירה אותם קצת, אחר-כך לא נזפה במנהלים שגבו סכומים גבוהים במיוחד מהורים, אחר-כך טבלה את השרץ באמבט של מלים יפות והנה, עוד מעט יהפוך לחוק מדינה.
זה שנים רבות שאין בישראל חינוך חובה חינם: ב-2004 כבר היוו תשלומי ההורים כ-20% מכלל ההוצאה הלאומית על חינוך. כשיהיה כאן חוק-תשלומי-הורים, הנתח הזה רק ילך ויגדל. במקביל, ילך השלטון ויתרחק ממחויבותו ליצור סדר עדיפויות תקציבי שונה, שבו לחינוך יש מקום של כבוד: למה לטרוח, כשממילא האזרחים משלמים? למה להתחייב לגידול מתמיד בתקציב משרד החינוך, כשאפשר לפעול לגידול מתמיד במס החדש - ואף אחד לא יפצה פה ויצפצף?
ואיש גם לא ימחה על אחיזת העיניים הפסבדו-שוויונית של המס הפרוגרסיבי החדש: כל מי שישלם, יודע היטב כי בתי-ספר בהם לומדים ילדים משכבות סוציו-אקונומיות מבוססות יהיו לעולם בתי-ספר עשירים יותר, שיעניקו לאזרחי העתיד חינוך טוב יותר, בעוד האחרים נידונים מראש להסתפק בהרבה פחות. ההבדל היחיד יהיה במקור המימון: כשיולי תמיר הציגה את תוכניתה החדשה לשאיבת מזומנים מהורים, פרט חשוב אחד בה נשכח לגמרי: משרד החינוך טרם החליט עבור מה נשלם ומה בדיוק אמור המס החדש הזה לממן. אבל אל דאגה: תוקם ועדה, היא תתכנס, ומתישהו גם תחליט. האם נצא לרחובות לפני או אחרי שתחליט? לפני או אחרי שהבנו את גודל החרפה? או אולי, כהרגלנו, נשתוק ונמשיך לשלם?
מומלצים
