הרומן שלי עם דארווין

כשסמדר רייספלד מכריזה בפתח רומן הביכורים שלה, "דארווין באילון דרום", כי "דארווין איננו הגיבור של הספר", היא מתכוונת מן הסתם לכך שיותר עמודים מוקדשים לתלאות אהבתה של הגיבורה נעמה. אלא שנעמה זו מעריצה את דארווין עד כלות ומועסקת בו בלי הפסקה, והסופרת עצמה מפרשת את חיי דמויותיה לאור התובנות האבולוציוניות, ואם לא די בכך – רצפים ארוכים בטקסט מספרים את "מוצא המינים" של דארווין או מביאים אינפורמציות היסטוריות בעניינו.

ככה שדארווין הוא בהחלט הגיבור כאן, למה להכחיש? רייספלד, דוקטור לביולוגיה מולקולרית ומפתחת תוכניות חינוכיות במט"ח, אכן כתבה ספר דידקטי במסווה רומנטי, ובו היא מנסה לשכנע את הקוראים וכמדומה גם את עצמה, שהתיאוריה האבולוציונית על החיים מה זה תופסת.

גיבורת הסיפור, נעמה היפה, היא אחות בפגייה הנשואה לאורי, פָסל כישרוני אך עקר, וכשהיא מתגלגלת לרומן סוער עם עידן, דוקטור לביולוגיה המכור לדארווין כמעט כמוה, זה נראה בין השאר כמעבר דארוויניסטי מן הזכר העקר אל הפורה. גם טיפולה המסור של אותה נעמה בתינוקות הפגים הוא במידה רבה ניסיון לתקן את השם הרע שיצא ל"החזק שורד" האבולוציוני, שהרי דארווין דווקא טען, היא מדגישה, כי גם הסימפטיה והחמלה כלולות בתיאוריה.

ונעמה היא לא רק חסידה אדוקה של האבולוציה ("אל תאמר 'סבא שלי היה רב', היא מלמדת, "אמור מעתה, 'סבא רבא שלי היה חיידק'"), אלא גם מוקסמת מדארווין באופן אישי: "עד מתי תמשיך לשלוף מפיך, כמו קוסם, עוד ועוד מטפחות צבעוניות", היא קוראת בהתפעלות, ונדמה שעוד מעט קט תמלמל "מי גאון של אמא" ותחבק אותו בעוז: "ודחף חזק, נשי או אימהי, מפַעֵם בנעמה לאסוף אותו בזרועותיה ולומר לו, בוא, תנוח... העבודה כבר נעשתה ואפשר למחוא לך כפיים".

נציגו של השטן

עמק החיות המוזרות 

אבל אנחנו כזכור ביקום הדארוויניסטי, ומתבקשות כמה הערות בסיסיות גם בעניין הזה: ראשית, למרות שאותה נעמה אומרת לדארווין באחת משיחותיה הדימיוניות איתו כי הוא יכול לנוח, שכן "כבר הוכחת ונימקת וחיזקת את טענותיך כל כך הרבה פעמים", כדאי להזכיר שדווקא בתחום ההוכחה המדעית האמפירית סובלת התיאוריה הדארוויניסטית מחורים ענקיים: איך זה, למשל, שבכמה אלפי שנות התרבות האנושית המסוקרת לא חזינו אפילו בשינוי אבולוציוני משמעותי אחד בצורת חיים מפותחת אחת? הרי עם אינספור השינויים הדרמטיים שהתרחשו (ומתרחשים) לכאורה בבריאה העצמית נוסח דארווין, במהלך כמה מיליארד שנים, היינו אמורים, לפי הגיון חשבוני פשוט, לראות משהו קורה גם בתקופתנו או אף בחיינו אנו.

ויותר מזה, איך זה שהארכיאולוגיה הנמרצת שלנו לא מצאה ולו צורת ביניים אחת השייכת לאותו מעבר אבולוציוני מדובר מן החיידק, דרך החיות המוכרות ועד לאדם – למשל, מאובן של חצי ארנב חצי כלב, שליש לטאה שני שליש ציפור, שלושת רבעי דג ורבע ירבוע? הרי לכאורה היו צריכים להימצא מיליארדי מאובנים מעין אלה, באותו תהליך הדרגתי ורב שלבים שהתרחש לכאורה בדרך מן הכלום ועד אליך, האדם הקורא. איפה כל שלבי הביניים? איה הן החיות המוזרות?

ועוד משהו: דרווין ביסס כידוע (וכמתואר בספר) את התיאוריה האבולוציונית על הדמיון שמצא בין איברי החיות השונות: כך למשל, הדימיון בין שלד הכנף לשלד כף היד נראה בעיניו הוכחה לכך שהיד התפתחה מכנף הציפור. ונעמה שלנו, גיבורת הספר, ממש מצטערת שדארווין לא הכיר את הגילויים המדעיים החדשים שלפיהם "חלבונים דומים עד כדי פליאה משמשים אצל כולנו", כולל הדנ"א הדומה אצל כולם ב"הוראות הייצור וההפעלה".

אבל כאן בדיוק הכשל הלוגי: למה הדימיון באיברים ובחלבונים מוכיח שמין התפתח מתוך מין, ולא שהמינים השונים נוצרו פשוט לפי תבניות יסוד דומות בידי תבונה עילאית אחת?

הרי על פי ההיגיון שמייצגת רייספלד, אם יבוא חוקר מהמאדים וימצא בכדור הארץ יחידת בניין משותפת – נאמר, מעגל חשמלי – המופיעה גם במנורה, גם ברדיו וגם במחשב, יהיה עליו להסיק שהמחשב נוצר מתוך הרדיו אשר נוצר מתוך המנורה, לא? וכשאיש המאדים ימצא מעגלים חשמליים גם בגוף האדם, הוא יסיק מן הסתם שהאדם התפתח מן המחשב (או להיפך).

אלה הרי יהיו מסקנות הגיוניות בעולם הדארוויניסטי המטומטם והמקרי, שבו האטום המורכב להפליא נוצר לכאורה מעצמו והאבן נוצרה מאליה מן האטום והחיים נוצרו מאליהם מן הדומם וגם המחשבה נבראה מאליה מן החיידק ומן הקוף.