'חמאסטן' ברצועה - 'פתחלנד' בגדה
השעות הקרובות בעזה ובגדה יעצבו את מפת האזור ואת הכוחות השולטים בו. לאבו מאזן יש עדיין יכולת מסוימת לעצור את ההידרדרות ואת פירוק הרשות. בינתיים, בפני ישראל עומדות כמה אפשרויות, אחת גרועה מחברתה: התערבות צבאית, הכרה בשינויים, או 'שב ואל תעשה'
שעות של הכרעה. אם ב-48 השעות הקרובות לא יחול מפנה דרמטי שיבלום את השתלטות החמאס על רצועת עזה, נהיה עדים להיווצרות שתי יישויות מדיניות פלסטיניות נפרדות ושונות זו מזו במהותן: 'חמאסטן' דתית-מיליטנטית ברצועת עזה ו'פתחלנד' חילונית בגדה.
למהפך הזה יהיו השלכות מרחיקות לכת, לא רק על מצבו של העם הפלסטיני, אלא על האזור כולו. ישראל תצטרך להתמודד עם מצב צבאי ומדיני חדש וכמוה גם מצרים וירדן, שניצחון הפלג הקיצוני בחמאס הדתי-קיצוני יאיים על יציבותן הפנימית. גם מדינות ערב והקהיליה הבין לאומית ידרשו לבצע הערכה מחודשת ועידכון של מדיניותן כלפי הפלסטינים.
לכאורה, עדיין לא הכל אבוד. אבו מאזן, דחלאן ואנשיהם יכולים עדיין להתעשת בדקה התשעים ולפעול באופן שיבלום את המהפך, או לפחות ימתן אותו. אם יכריז אבו מאזן על פירוק ממשלת האחדות הוא ישלול את הלגיטימיות מממשלת החמאס בעזה. היא תהפוך לגוף מורד ותהיה לו עילה לצאת נגדה למתקפת-נגד עם כל הכוח העומד לרשותו. לאבו מאזן יש בעזה אלפי נושאי נשק, אנשי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, הנאמנים לו, בראשם אנשי משמר הנשיאות והמודיעין המסכל. אלה יודעים להילחם אם יעמדו בראשם מפקדים נחושים שיחדירו בהם מוטיבציה.
למרות זאת, כפי שנראים הדברים כעת, קלושים הסיכויים שדבר מעין זה יקרה. שני המפקדים היחידים שהיו יכולים אולי להוציא את אנשי הפתח למתקפת-נגד מאורגנת בעזה, מוחמד דחלאן וראשיד אבו שבאכ, נעלמו מהשטח ואינם מתפקדים כמעט. הפתח מנסה אמנם לנצל את יתרונו הצבאי בגדה המערבית כדי לפגוע בתשתית החמאסית שם, מתוך כוונה ללחוץ על החמאס בעזה. אבל פעולות אלה אינן עושות רושם על הזרוע הצבאית של החמאס ברצועה. הסיבה לכך היא שהאסטרטגיה של החמאס הקיצוני בנויה על השתלטות בשלבים על הזירה הפלסטינית: תחילה השתלטות פיזית על הרצועה, אחר כך יהיה מו"מ שבו ידרוש חמאס לקבל מעמד בכיר באש"ף.
המטרה: השתלטות על אש"ף בשלבים
בשלב הבא יהפוך החמאס לגורם הדומיננטי באש"ף, שהוא הגוף המדיני היציג והמוכר של הפלסטינים ברחבי העולם. באמצעות שליטתם באש"ף ישלטו ראשי החמאס הקיצוני גם בגדה ובמוסדות הרשות ותהיה להם הסמכות להפר או לדרוש לשנות את ההסכמים עם ישראל.
מבחינתה של ישראל יש במצב החדש שייווצר סיכונים חדשים, אבל גם כמה יתרונות. הסיכונים נובעים מהעובדה שהשתלטות החמאס על רצועת עזה ועל המעברים אליה ממצרים תאפשר לו להתעצם צבאית באין מפריע ולקבל סיוע מאירן, מחיזבאללה ומגורמים איסלאמיים קיצוניים אחרים. בעוד זמן לא רב תהיה הישות האיסלאמית הקיצונית בעזה מדינת אויב לכל דבר. מסוכנת אפילו יותר מישות החיזבאללה שהיתה בדרום לבנון עד הקיץ שעבר.
סביר להניח שהחמאס, אחרי נצחונו בעזה, ימתן את ההתקפות על ישראל כדי שיוכל להתארגן ולהתעצם מחדש. אבל בעוד כמה חודשים, כשחמאס יחדש את המתקפה על יישובי הנגב המערבי - תיאלץ ישראל להתמודד עימו בתנאים גרועים יותר מנקודת ראות צבאית. קיימת גם סכנה של משבר הומניטארי. עשרות אלפי פליטים מהרצועה, אנשי פתח וגם אזרחים לא לוחמים, ינסו לחפש מקלט בגדה ובמצרים. ישראל תצטרך לטפל בהם ואולי אף לשתף פעולה עם אנשי חמאס כדי למנוע רעב ומחסור חמור במים ובתרופות בקרב תושבי הרצועה.
מטה הביטחון המסכל עולה בלהבות בעזה (צילום: AP)
היתרונות שמביא המצב החדש הוא שהשתלטות החמאס על הרצועה תביא סוף לחוסר הבהירות שבה שימשו אבו מאזן והרשות הפלסטינית חזית לגיטימית שמאחוריה הסתתרו החמאס ויעדיו המדיניים. מדינות ערב יצטרכו להחליט האם הן תומכות בחמאסטן, העלולה לשמש מודל לקיצוניים המוסלמים המאיימים על המשטרים המתונים במזרח התיכון, או שהן מאחדות כוחות לפעולה משותפת, שתחזיר שלטון שפוי לרשות הפלסטינית.
האו"ם, הקהיליה האירופית והרוסים יעמדו בפני דילמה דומה. כבר עכשיו מתחילים לשקול במסדרונות האו"ם ובמטה האיחוד האירופי בבריסל את האפשרות של משלוח כוח רב לאומי שיחזיר את הסדר לעזה וישליט מחדש את אבו מאזן והרשות הפלסטינית על הרצועה. היתרון האחר נוגע ליחסינו עם מצרים. מובראק יודע היטב כי מקורו של החמאס הוא בתנועת ה'אחים המוסלמים' המצרית, המאיימת על שלטונו. נצחון החמאס עלול לחזק את הגורמים המיליטנטיים בקרב האחים המוסלמים ולגרום לתסיסה פוליטית חמורה בארצו.
הידע הצבאי ואמצעי הלחימה שמיוצרים ברצועה 'זולגים' כבר עתה לסיני ולמצרים ואם תקום חמסטאן ברצועה - התהליך יתעצם ויגבר. גם הפליטים שיברחו מעזה לסיני יהוו גורם מתסיס וכר נוח לפעילות גורמים הקשורים באל-קעידה. לכן יש כעת למצרים אינטרס חדש וחזק לשתף פעולה עם ישראל במניעת הברחות נשק, כסף ופעילים של האיסלאם הקיצוני לרצועה. זו הזדמנות שישראל יכולה וצריכה לנצל.
ומה תעשה ישראל?
בפני ישראל עומדות כמה אפשרויות, האחת גרועה מחברתה: אפשרות אחת היא להתערב צבאית ברצועה בהיקף כזה או אחר. סביר להניח שהתערבות כזו יכולה לבלום את החמאס אבל רק לזמן קצר. אין שום ביטחון שאחרי שישראל תצא הפתח יוכל להשתלט על הרצועה להחזיק בה ולמנוע פעילות צבאית נגד ישראל. כך שהמחיר באבידות ובכסף שתשלם ישראל במבצע צבאי כעת יהיה לשווא. לכן השתלטות צבאית על הרצועה בשלב הנוכחי לא מומלצת.
אפשרות אחרת היא שישראל תחליט להכיר בעובדות שנוצרו בשטח ותקיים קשרים עם חמאסטן, כפי שקיימה עם הרשות הפלסטינית. אבל בכך תיתן ישראל לגיטימיות למשטר החמאס וירושלים תיאלץ גם לקבל את תכתיביו, שיחייבו אותה לעמוד מנגד שעה שהוא מכין נגדה מלחמה.
אפשרות שלישית שעומדת בפני ישראל היא לאמץ גישה של 'שב ואל תעשה'. לחכות עד שהדברים יתבהרו בזירה הפלסטינית והבין-ערבית ואז לגבש אסטרטגיה חדשה. בינתיים תפעיל ירושלים את השפעתה בזירה הבין לאומית ובמקביל - על מצרים וירדן, במטרה להמריץ גורמים אלה לקחת אחריות לנעשה ברצועה וגם לטפל במשבר ההומניטרי, אם יפרוץ. אפשרות זו נראית כקו הפעולה היעיל והנכון ביותר כרגע.
בימים הבאים, כשיתבהרו כליל הדברים בזירה הפלסטינית, תגיע שעתו של המו"מ על שיתוף פעולה הדוק יותר עם מצרים בבלימת ההברחות לרצועה. בהמשך - ישראל תצטרך לגבש מדיניות חדשה לגמרי, שתתמודד על שתי מדינות פלסטיניות. פתרון זה יגובש רק תוך שיתוף פעולה עם השכנות, ירדן ומצרים.
