לא חרדי, סתם חרד מטלוויזיה

תאמינו או לא, יש דבר משותף לי ולאמנון יצחק. לא, לא הגלימה, למרות הפרקטיות בימי הקיץ. מדובר ביחס לטלוויזיה. כן, אני מהצדקנים המעצבנים הללו שאין להם טלוויזיה. אני שייך לקבוצת התימהונים המוותרת מרצונה החופשי על צחקוקיה של איזו דוגמגישה ועל הדרמות המאולצות של תכניות הריאליטי.

בהקשר זה מתברר כי אני הורה גרוע - כזה המונע מילדיו צרכים בסיסיים דוגמת הופעתו של טל מוסרי בתפקיד הצ'יטה, או סדרות אנימציה יפניות אלימות שהן בבחינת טרור מוחי כנגד זאטוטים חסרי ישע.

לאור העובדות הנשפכות מהמסך, אני סבור כי מכשירי הטלוויזיה שבבתינו הם למעשה נקודות סיום של צינור ענקי. המוביל הארצי החדש. בניגוד למפעל הציוני של המוביל המקורי, זה שהזרים מים חיים לכל חלקי הארץ, משמש זה המודרני להזרמה של שפכי פוליטיקאים ושל זוהמת תרבות צריכה וצריחה הישר אל תוך משכנותינו. מן העבר השני של הצינור יושבים יועצי תקשורת, סלבריטיז בשקל, ספינולוגים, קופירייטרים, ארט-דירקטורים ושלל מקצועות הבל מטופשים על תואריהם המגוחכים. הם מתייחסים אל הציבור כאל אסופת אידיוטים, ומזרימים ללא הרף כמויות אדירות של פסולת תרבותית אל בתינו וגם גובים על כך כסף.

עוד מסתבר, כי המרקע שבבתינו הוא אמצעי יעיל מאוד עבור מאכערים ממולחים. מאכערים מהסוג שמכר לנו את חבורת הזבל של קדימה כנבחרת הכוכבים של המזרח התיכון החדש ואת ערפאת כסבא חביב בתכנית ה"חרצופים".

בעצם, אולי לסימפסונים בכל זאת הייתי מפנה קצת מקום על הספה. 

אסף וול בעל תואר ראשון בפילוסופיה. זוכה פרס הדיקן למצטייני תואר שני בחוג לתולדות עם ישראל, אונ' חיפה