"אבודים" - עכשיו הספר

היום רואה אור בעברית, בהוצאת ינשוף, רומן המתח "תאום המריבה" אשר נכתב לכאורה, על ידי גארי טראופ, מקורבנות התרסקות טיסת אושניק 815 ומהווה, לכאורה, את נקודת הפתיחה לסדרה הפופולרית "אבודים" מבית רשת ABC. דמותו של טראופ מעולם לא נראתה בסדרה אבל הספר שכתב נמצא על האי ובעונה השנייה רואים את הארלי קורא בו באחד הפרקים ואפשר להבחין בשם הכותר, הסופר והמוציא לאור. בפרק אחר שהוצג חודש לאחר מכן, ניתן היה לראות דמות אחרת קוראת את הספר עד שג'ק משליך אותו לאש.

הוצאת 'ינשוף' משתפת פעולה עם הגימיק האמריקאי: "בצער ובגאווה מציגה הוצאת 'ינשוף' את 'תאום המריבה', ספרו האחרון של הסופר הנפלא שנלקח מאיתנו בשיא קריירת הכתיבה שלו" נכתב בגב הספר של המהדורה הישראלית "כפי שקוראים רבים ודאי יודעים, גארי טראופ נעדר מאז ספטמבר 2004, כאשר המטוס שבו טס מסידני ללוס אנג'לס התרסק במקום כלשהו בדרום האוקיינוס השקט. אף שאין דבר טבעי יותר מלקוות לנס, ההיגיון מצווה כי הסופר ושותפיו לטיסה לא יכלו לשרוד את האסון".

עם יציאתו לאור בארה"ב הפך "תאום המריבה" לרב מכר ועורר פולמוס באתרי המעריצים של "אבודים" שציפו למצוא בספר רמז לעתידם של גיבורי הסדרה. הימורים רבים התפתחו סביב זהותו של כותב הספר האמיתי, בין השאר עלה שמו של מחבר ספרי הפשע הבריטי לורנס שיימס ושל סטיבן קינג. 

מלחמת תגובות 

עוד טריק שיווקי שמוסיף לבלאגן הוא הגינוי הפקיטיבי של הספר מטעם קרן האנסו בקופנהגן, קרן בדיונית לחלוטין, הקשורה אף היא לתעלומת "אבודים". באי שבו תקועות הדמויות ישנם צוהרים שמזכירים מקלטים נגד פצצות, ובהם הדמויות מוצאות קלטות וידאו תוצרת האנסו שרומזות לכך שהאי שימש לניסויים ולמחקר מדעי. באתר האינטרנט של אותה קרן מסתורית התבקש הציבור שלא לקרוא את ספרו של טראופ. הוצאת היפריון פרסמה בתגובה מודעה בכתב עת והגנה על הספר. עוד לא ידוע אם מדובר רק בתעלול שיווקי חביב לקידום הסדרה או בספרות מתח מעניינת. "אני שמח על כל סוג של יצירתיות שגורם לאנשים לקרוא ספרים", אמר בתגובה לעניין רוברט ס' מילר, נשיא הוצאת היפריון, בראיון שהעניק לניו יורק טיימס עם צאת הספר.

לכאורה לא ניתן למצוא שום קשר נראה לעין בין עלילת הספר והסדרה "אבודים". מדובר בסיפור תעלומה בסגנון מוכר, המספר על הבלש הפרטי פול ארטיסיאן שנשכר על ידי אדם אמיד למצוא את תאומו האבוד זאנדר. יחד עם זאת, ניתן למצוא בספר פרטים שיעניינו את מעריצי "אבודים", מעין רמזים סמויים ששזורים בו - למשל התייחסות לפילוסוף הבריטי בן המאה ה-17, ג'ון לוק, שמה של אחת הדמויות הראשיות בסדרה, או ספינה בשם "צוהר חילוץ" המופיעה בספר ומרמזת ל"צוהר" - הבונקר המסתורי שמגלים הניצולים באי.

להלן הפרק הראשון

פּוֹל אַרְטִיסָאן לא ציפה שיזדקק לאקדחו באותו יום, אבל לעולם אי אפשר לדעת. לפעמים המצב נהיה אישי מאוד מהר מאוד.

אנשים הגיבו באופן מוזר כאשר נתפסו בשקרים קטנים ומלוכלכים. לפעמים המסכה שלהם הוסרה, פניהם התרפו ונראה כי הם כמעט חשו הקלה מעצם העובדה שהתגלו, שהתרמיות העלובות שלהם נחשפו ובאו לקצן. במקרים אחרים אנשים נראו כמעט גאים בעובדה שנחשפו כשקרנים, רמאים, נואפים וזייפנים; כאשר עומתו מול חטאיהם, הם לא יכלו להדחיק את הרמז לחיוכיהם המעוותים והחולניים, הצמצום המרושע בעיניהם הצרות. תראו אותי, אני נוכל!

אבל לפעמים אנשים נעשו אלימים. כמו חיות שנדחקו לפינה, אפשרויות המילוט שעמדו לרשותם אזלו במהירות. אם הם לא יכלו לברוח ולהתחבא, הם לא ראו כל חלופה מלבד מלחמה, עד מוות אם הדבר הכרחי. היה מוטב לקחת את האקדח.

השאלה הייתה איך. זו הייתה עבודה במסווה. בקאנטרי קלאב. המסווה היה תלבושת טניס. לא היה מקום לדחוק אקדח 9 מילימטר בתוך זוג מכנסי טניס קצרים, לא היה מקום לנרתיק לאקדח תחת הגופייה המרושתת. ארטיסאן החליט להחביא את האקדח בתיק המחבטים. זה לא היה פתרון מושלם – יידרשו זמן ותמרון מסובך כדי להוציא את הנשק מתיק הטניס – אך עליו להסתפק בכך. הוא צלצל לחניון למטה כדי לשחרר את מכוניתו, הוציא את הטלפון הנייד מהמטען שלו, הכניס אותו לכיסו ונעל את משרדו הקטן.

זה היה חודש אוגוסט, ויום מצוין לצאת ממנהטן. לאוויר היה צבע חום-כתום לא בריא; לנשימה התלוותה תחושה של גרגירים באפו. נראה שהאספלט המרוכך של השדרה העשירית נדבק לצמיגי הוולוו הישנה של ארטיסאן. בעודו מתקדם לעבר גשר ג'ורג' וושינגטון, הוא ניצל את העצירות באור האדום כדי לעבור על התיקייה הקטנה שהכילה תצלום וחומר רקע על המטרה.

שמה היה סאלי הנדלר. גיל: ארבעים ושמונה. מקצוע: עקרת בית ומשקיעה בבורסה. גרושה ממנהל בדרג בינוני בתחום התקשורת. שני ילדים בוגרים. היא לא נראתה כמו פושעת, כמי שהוגה הונאה של מיליוני דולרים. היא נראתה כמו גברת מהעיירה טינק. השיער צבוע לבלונד, אבל אם זה היה פשע, בתי הכלא היו צפופים כמו כלכותה. עיניים ידידותיות למראה עם כמה קמטים מתונים בזוויותיהן. התעבות מסוימת מתחת לסנטר. אישה שאתה עשוי לפגוש בכל סופרמרקט באמריקה, במיוחד בין המדפים למכירת זבל זול. לא נוכלת. ארטיסאן טלטל את ראשו קלות. עם בני אדם לעולם אי אפשר לדעת.

הוא נסע לאורך הנהר בג'רזי בין מרכזי קניות ובתי עיירה אל מועדון הטניס והגולף "צוקי הדקלים". המועדון היה מרוחק קילומטרים רבים מהצוקים, וארטיסאן לא ראה אף דקל. עם זאת לא היו שום עיירות במקומות שבהם נבנו בתי העיירה. אבל באותו בוקר יום חול, במגרש החניה של המועדון הזה בפרוור של המעמד הבינוני, היו לעומת זאת הרבה ג'יפים מדגמי אקורה ולקסוס, עם ההבלחה הרגילה של דגמי ב-מ-וו ובנץ. גברים בפנסיה במכנסיים מזעזעים התכופפו בכאב כדי להוציא את מחבטי הגולף שלהם מתאי המטען. קבוצות של גברות מפטפטות כיוונו את מצחיותיהן כדי לא לקלקל את תספורות מכון היופי שלהן. ארטיסאן השליך את תיק הטניס הכבד מדי שלו על כתפו והתקדם לעבר הדלת.

בפנים בירך אותו פקיד ערני בבוקר טוב, מיד הושיט לעברו מגבת ושאל אם הוא חבר. השאלה הפשוטה הזאת אפשרה לארטיסאן לעשות את אחד הדברים שהוא היה טוב בהם, כלומר, להיכנס למקום שאליו לא היה שייך. החלק המפחיד בכל הסיפור היה כמה קל לעשות את זה בדרך כלל. בשנים האחרונות נהיו אנשים כפייתיים בכל מה שנוגע לאבטחה, אבל אבטחה הייתה בעצם עוד סוג של הונאה, לכל היותר אשליה מנחמת. שימו בריון שישמור על הדלת. תנו לו אקדח הלם ומכשיר קשר. אז מה? אפילו דלתות נעולות צריך לפתוח מדי פעם. יש דרכים רבות לעבור את חבלי הקטיפה. שוחד עדיין עבד, אף על פי שהיה אמצעי גס ורק לעתים רחוקות הכרחי. בדרך כלל נדרשו רק מילות קסם ספורות שהתאימו למעמד ונאמרו בטון רגוע ולא מאיים.

לדוגמה, ארטיסאן הודה כעת שהוא לא חבר. הוא אמר, "אני חדש בסביבה. עדיין בודק מה יש. קבעתי שיעור בשעה אחת-עשרה עם ראיין."

"חדש בסביבה" היה ביטוי קסם אחד. פקיד ששמע אותו מיד החל לדמיין דמי כניסה, עמלה נחמדה לנציג המכירות וכמה דולרים לפקיד עצמו. "קבעתי שיעור" היה עוד ביטוי קסם; משמעותו הייתה שאיזה ממזר מסכן, שמעביר שיעורים במקום, ירוויח שבעים וחמישה דולר בבוקר יום שלישי כאשר העסקים בדרך כלל חלשים.

"אה. ברוך הבא!" אמר הפקיד והושיט לו את המגבת. "אם לא אכפת לך, אתה צריך למלא טופס הסרת אחריות"

"אין בעיה." ארטיסאן ידע מהי אחריות. הוא מילא את הטופס, ואפילו חתם בשמו האמיתי.

הפקיד הכניס את הטופס למגירה והתבונן בשעון מאחוריו. "השעה רק עשר וחצי. אתה רוצה שמישהו משירות ההרשמה יראה לך"

"אולי אחר כך. הייתי רוצה לנסות כמה חבטות. אני קצת חלוד."

"כמובן, כמובן. שיהיה בהצלחה."

לאחר מכן החווה הפקיד בידו אל מעבר לחנות הקטנה, אל מגרשי הטניס. ופול ארטיסאן, שלא היה מוכר לאיש בסביבה, ושהחזיק באקדח 9 מילימטר בתיק הטניס שלו, יצא לחפש את טרפו.

לא היה לו ספק שהיא תהיה כאן. על-פי הניירות מִכְּתַב התביעה שלה, היא הייתה חברה במועדון הזה; אחד משקריה היה שהיא לא יכולה להשתמש עוד במתקנים שעליהם כבר שילמה. היה לה משחק זוגות בשעה עשר בבוקר. ראיין, המדריך, הסכים בתמימותו שבשעה שבה יתקיים השיעור שלו יוכל ארטיסאן לומר לה שלום, מאחר שהייתה חברה של חבר. האם אנשים לא הבינו עד כמה קל למצוא אותם? עד כמה קל לדפוק אותם?

מגרשי הטניס נבנו בטור כפול, וביניהם ספסלי צופים. ארטיסאן פנה לעבר השורה האמצעית, מתבונן ימינה ושמאלה. מסביב התנהל הרבה "טניס-פרוורי"; לא מראה מרנין במיוחד. גברים זקנים כפופים עם מחבטים ענקיים, חותכים ורצים ומבצעים טעויות. קבוצות של ארבע נשים כבודות שולחות חבטה אחר חבטה אל השמים האביכים של ניו ג'רזי. בכל מועדון יש מאצ'ו במכנסיים קצרים מדי שמנסה לשחק כאילו הוא מופיע בטלוויזיה.

המגרש של סאלי הנדלר היה האחרון בצד שמאל. ארטיסאן התיישב על הספסל שפנה אליו. האשה התבוננה בו לרגע. סקרנות בריאה: גבר חדש במועדון. הן חזרו למשחק שלהן. ארטיסאן הניח את תיק הטניס שלו על הספסל לידו; הוא פתח את הרוכסן חלקית כדי לאפשר גישה לתא ובו האקדח.

במשך שתי דקות צפה בהן משחקות, ואז כמעט חש אשם על מה שעמד לעשות. הן נראו גברות חביבות. הן התבדחו בין המשחקונים. היה משהו מתוק ושובר לב בחצאיות הקפלים שהקיפו בטן שכבר לא הייתה שטוחה; בגוני הפסטל שנמתחו סביב הירכיים הרכות הנאבקות לרוץ; בזרועות רפות שניסו נואשות להיות חזקות. הן היו נשים טיפוסיות בגיל מסוים, שניסו ליהנות מחייהן. איך הפכה אחת מהן לפושעת מוּעדת? האם בעלה לשעבר היה בטלן מוחלט? האם אחד מילדיה הסתבך בצרות או היה חולה אנוש? האם פישלה באחת ההשקעות שלה? הסתכנה באובדן התגמולים והנוחויות הצנועים שהתרגלה להם? זה היה עצוב, אבל אהדה הייתה עניין שונה מצדק.

לבסוף היה זה תורה של סאלי הנדלר להגיש. ארטיסאן הוציא את הטלפון הנייד שלו מכיסו.

היא נעה לקו ההגשה. הוא פתח בעדינות את הטלפון. היא הקפיצה את הכדור מולה, פעם, פעמיים, שלוש פעמים. באטיות שנבעה מניסיון הרים ארטיסאן את הטלפון לאוזנו, אך כיוון אותו בעדינות אל מול פניו והתמקד בסאלי הנדלר.

בזרועה השמאלית היא חבטה בכדור כמה מטרים מעל ראשה. זרועה השמאלית התרוממה, ירדה להנפה אחורית, ואז התרוממה שוב גבוה מעל המצחייה שלה והתספורת שלה כדי להכות בכדור הצהוב. ארטיסאן צילם את התמונה ברגע המגע.

זהו זה. בזה הסתיימה עבודתו של ארטיסאן, והוכרעה התביעה הכוזבת בסך חמישה מיליון דולר מהמנתח האורתופדי שלה. היא עברה ניתוח בשריר הכתף לפני פחות משנה. בכתב התביעה נטען כי הרופא פישל, והיא לא יכלה להרים את זרועה

מעבר לכתפה. האם היא באמת ציפתה שלא להיחשף? ארטיסאן ישלח את התצלום לחברת הביטוח של האורתופד. החברה כנראה תשלח את התמונה לעורך הדין של סאלי הנדלר עם הודעה, שבה ייאמר כי הם לא מוכנים להגיע להסכם וישמחו לפגוש אותה בבית המשפט. סאלי הנדלר תבטל את התביעה, וארטיסאן יקבל את השכר היומי שלו בסך חמש מאות דולר מחברת הביטוח. הבלש החזיר את הטלפון לכיסו וסגר את רוכסן תיק הטניס שלו. הוא קיווה לחמוק משם בלי עימות, ופחות או יותר הצליח בכך. כשקם מהספסל, ננעל עליו מבטה של סאלי הנדלר ומשך את מבטו בתגובה. עיניהם נפגשו רק לרגע של תקשורת מביכה. עיניה של סאלי הנדלר אמרו לו כי היא ידעה שצולמה; שהיא לא רצתה שחברתה למשחק הטניס תדע מה היא עשתה. עיניו של ארטיסאן שלחו בתגובה את המסר העלוב שזה לא היה אישי.

והוא הלך. השעה הייתה רק עשר ושלושים כאשר שב לשולחן הקבלה. אפילו נשאר לו זמן לשיעור שהזמין. אבל לא התחשק לו. הוא ריחם על סאלי הנדלר. וגם על עצמו. הוא שילם על השיעור ועזב את המועדון.

כאשר נסע חזרה לעיר, מתבונן בבניין האמפייר-סטייט שנראה כאילו עומד למחוץ אותו בכל עיקול בכביש המהיר, הרהר ארטיסאן בפעם האלף בעובדה שלא זו הייתה הסיבה שבגללה הפך לבלש פרטי. הוא לא שאב כל עונג מהצלת מיליוני דולרים של חברות ביטוח; כמו כולם, הוא שנא את חברות הביטוח. והוא גם לא היה משוגע על רופאים. אבל שם היה הכסף, וכך לרוב הוא שילם את שכר הדירה שלו.

חוץ מזה, אם תביעות רשלנות היו עניין מדכא, תיקי הבגידות היו עניין ממש מלוכלך. לתפוס בנקאי השקעות מקבלים מציצה תחת שרידי הכביש המהיר בווסט סייד, או מתגנבים ממוטלים זולים עם גברים צעירים וחסונים בחולצות חסרות שרוולים; לסבול תצפיות ארוכות כדי לראות אם נשים נשואות בגריניץ' התרועעו עם הגנן או עם בחור שחום עור אחר ממעמד נמוך, שנראה רק יותר מושך בשל פיתוייו האסורים. לא, זו לא הייתה הסיבה שבגללה הוא הפך לבלש פרטי.

הוא מעולם לא הודה בכך בקול רם, והיה נבוך אפילו מעצם המחשבה, אבל האמת הייתה שפול ארטיסאן ראה את עצמו כגרסה חדשה של זן עתיק – מתקן עוולות, נושא הדגל של הזקוקים לעזרה. הוא האמין – או רצה נואשות להאמין, מה שהיה כמעט אותו הדבר – שלדברים היה היגיון משל עצמם, שלתוצאות היו סיבות, שלמנעולים היו מפתחות, שאם באמת הגעת לשורש העניין של משהו, ההיגיון יבוא על סיפוקו והצדק ייעשה; היגיון וצדק ישתלבו זה בזה, וזה יהיה המימוש של גן עדן עלי אדמות.

כפי שאנשים מסוימים היו שוטים רומנטיקנים, ואחרים היו שוטים גדולים עוד יותר בשל בצע כסף, פול ארטיסאן היה שוטה של האמת. הוא היה מכור לה ואומלל בלעדיה. ואם – כפי שאנשים מרירים וציניים רבים טענו – לא היה דבר כזה "אמת", כי אז ארטיסאן לא היה סתם מיותר אלא מושא ללעג.

הוא הפך לבלש פרטי כדי להוכיח שהציניקנים טעו. וכדי לוודא שהוא עצמו לא יהפוך לאחד מהם.

כך שהייתה אירוניה מסוימת בעובדה שפול ארטיסאן, ידיד הנדכאים, נושא צלב האמת, בילה חלק גדול משעות העבודה שלו בשירות עניינם של בעלי הכוח, שהשתמשו בעוצמתם ובמשאבים העומדים לרשותם כדי שהמגרשים שבהם שיחקו לא יהיו מאוזנים לגמרי; כדי שהאמת עצמה תחדל להיות הדבר הנקי, הנפלא והפשוט שהיא נועדה להיות, ותהפוך למעוותת באותה הדרך שבה המרחב והזמן מתעוותים בנוכחות עצמים גדולים. עם זה התמודד ארטיסאן בכל אחד מימי עבודתו – אבל מה היה יכול לעשות? הוא היה חלק מזן עתיק שהביקוש לו היה מועט בימינו.

עם זאת בכל בוקר כשהלך לעבודה, נאחז הבלש מחדש בתקווה ההולכת ונחלשת שחקירה מסוג אחר עשויה ליפול בחיקו. חקירה שתשנה משהו. חקירה שתוריד את האידיאלים שלו ממדף הסנטימנטים המיושנים לממלכת המעשי, שתנער את האבק מאומץ לבו שנבחן רק לעתים רחוקות, ותפגין ממה הוא עשוי.

בעודו נוהג מזרחה על גשר ג'ורג' וושינגטון, חזרה אל האוויר המגורען האפור של ניו יורק, לארטיסאן לא הייתה שום דרך לדעת שחקירה כזאת בדיוק ממתינה לו בצד השני. או שלפני שחקירה זו תגיע לסופה, תהיה לו סיבה מצוינת להיזכר בפתגם הסיני שמזהיר מפני משאלות שעלולות להתגשם.