כל צבעי הקשת מול מאה שערים
הקהילה ההומו-לסבית מבקשת להניף את דגל הפלורליזם וחופש הביטוי, נגד כל אמונה פנאטית שרואה חטא בעצם קיומה. אבל מתנגדי המצעד מזכירים שגם לדמוקרטיה יש גבולות, ומבחינתם - פגיעה בנורמות ורגשות דתיים כמוה כשריפת דגל הלאום
עמוס בר-דע: המצעד ששורף דגלים
מצעד הגאים מתריס כנגד אושיות הזהות הלאומית של הציבור הדתי בארץ. בקרב הציבור החילוני בישראל קיים חוסר הבנה כלפי תפישת הלאומיות היהודית, המאפיינת את הציבור היהודי-דתי. לכן, רגישות הציבור החילוני קהה בעניין זה.
התפישה הליברלית טוענת כי אין לאסור את מצעד הגאים והגאות מתוקף הזכות האזרחית לחופש ושוויון, הכוללת את זכות ההפגנה והמחאה; וכי מבחנן של זכויות אלו הוא דווקא כאשר הדעה והעמדה המופגנת אינה מקובלת על השדרה המרכזית של אזרחי המדינה. אלא שכל זכות, גם אם מקור שורשה הוא יסוד החירות, תמיד תימצא בתוך גבולות, והיא אינה אבסולוטית. ההבדל בין דמוקרטיה לאנרכיה הוא בכך שהראשונה מסמנת קווי מתאר לכל זכות אזרחית: ההסתה אסורה, פרובוקציה של אוכלוסיית אזרחים אחת ברעותה תוגבל. הפגנה ופעילות פומבית נגד אושיות המדינה וסמליה, או יציאה נגד שיטת הממשל הדמוקרטית וקריאה להקמת דיקטטורה, לא יתקבלו כלגיטימיות.
מדינת ישראל אינה רק מדינה דמוקרטית, אלא מדינה יהודית - במובן זה שהיא מיועדת ליהודים (במסגרת חוק השבות), ורוב אוכלוסייתה יהודית. פרובוקציה נגד אושיות הלאום היהודי וסמליו לא תהיה לגיטימית, משום שהיא מתריסה נגד הלאומיות של רוב אוכלוסיית המדינה. שיקול זה דוחה את השיקול המרחיב של הזכות הדמוקרטית למחאה. לשם המחשה, המשטר הדמוקרטי של מדינת היהודים לא יסבול מעשי אנטישמיות, גם אם הם במסגרת פעילות של מחאה דמוקרטית. ואין צורך להוסיף שלא נוכל להתיר פגיעה ברגשות לאומיים-יהודיים בארצנו מתוקף הזכויות הדמוקרטיות, בדיוק כשם שאנו קובלים על מעשים דומים כשהם מתרחשים במדינות אחרות.
בעוד החילוני תופש את לאומיותו במנותק מהדת היהודית, שמבחינתו, אינה אלא סרח ללאומיות ולא מהותית לה - היהודי הדתי רואה בדתו את הרשות המכוננת של לאומיותו היהודית. עבורו, ללא המסד הדתי - הלאום היהודי תלוי על בלימה. לכן, פרובוקציה מכוונת כמו תהלוכת הגאים נתפשת כשיסוי פרובוקטיבי נגד היהודיות והזהות הלאומית של אוכלוסייה גדולה ונכבדת במדינת ישראל, ולפיכך המצעד פוגע ביהודיותו של הציבור הדתי - ויש לאסור אותה במסגרת אותן המגבלות על הזכויות הדמוקרטיות, השואפות את קיומן מערך החירות.
היהודי הדתי רואה במצעד זה את מה שיהודי ציוני-חילוני יראה, אם ישרפו את דגל הלאום לנגד עיניו. מצעד הגאים מנקר את עיני היהודי הדתי. מצעד הגאווה כידוע אינו אלא ייבוא מנהגי זימה מערביים; הוא מקנה נופך פרובינציאלי למנהגי הקהילה ההומו-לסבית במדינת ישראל. מוטב כי הקהילה תנכס לעצמה מנהגים המותאמים למקום ולזמן שבהם היא חיה ופועלת, ותציג את האינטרסים שלה באופן מאופק ומעורר כבוד, ולא באופן מתגרה ובחיקוי פרובינציאלי, שאינו מוסיף לא כבוד ולא האהדה לעניינה.
ד"ר ברדע הוא איש רוח ומדען
שלומי דבי-ששון: מאה שערים נעולים
אילו היה "כוכב נולד" של המדינות הדמוקרטיות, לא בטוח שישראל הייתה עוברת את שלב המיון הראשוני. העשן המיתמר מפחי הזבל השרופים במאה שערים איננו רק עשן של פלסטיק חרוך, חיתולים עמוסים ושאריות של מזון כשר למהדרין; זהו עשן הדמוקרטיה, אשר הוצתה בזעמו של ההמון החרדי. היחס המחפיר של החרדים ושל רבים מקרב הציבור הדתי-לאומי כלפי הקהילה ההומו-לסבית, הוא רק קצה הקרחון של המתח בין יהדות לדמוקרטיה. וזהו לא פחות מאשר איום אסטרטגי על הדמוקרטיה הישראלית.
צילום: דודי ועקנין
כל מי שחירות הפרט וחופש המחשבה והמעשה יקרים בעיניו, אמור להיות מודאג לא פחות - ואולי אף יותר - דווקא מהאדישות הציבורית. הסלחנות של הציבור הישראלי כלפי האירועים האלימים בכיכר השבת בואכה כביש בר-אילן, מעידה על תרבות שערכים דמוקרטיים ליברליים לא חדרו לתוכה. ערכים אלה נתקלים לא רק בשער אחד נעול, אלא במאה שערים נעולים. השער אל העולם החרדי אטום לגמרי, השער הדתי-לאומי סגור ברובו, וכך גם שערי הממשלה, שהיושבים בתוכם חוששים מכוחם הפוליטי של הדתיים. גם שערי המערכת המשפטית וה"אקטיביזם השיפוטי" מוגבלים, ושערי התקשורת נפתחים לסירוגין, אך מעט מדי ומאוחר מדי.
הסיבה לכך היא שרבים אינם מבינים מהי משמעותו של הדגל המונף במצעד הגאווה. דגל צבעי הקשת של הקהילה ההומו-לסבית חשוב בהחלט, אך לאמיתו של דבר, הוא צועד רק במאסף. הדגל האמיתי הצועד בראש הוא זה של החירות, הפלורליזם וחופש הביטוי. זהו דגל הדוחה כל אמונה פנאטית ודוגמאטיות דתית, המוצאת חטא בעצם קיומם של הומואים ולסביות.
במדינה בעלת תרבות דמוקרטית וליברלית, ניתן היה לצפות מהציבור החילוני, כמו גם מהציבור הדתי המתון, לגלות רוח פלורליסטית ולפתוח את שעריו בברכה בפני ערכי החירות. אך מתברר שאנחנו, החברה הישראלית, איננו כאלה. והריח העולה מכך חריף ומדאיג, לא פחות מהעשן העולה מפחי הזבל השרופים במאה שערים.
הכותב הוא חבר בעמותת "חופש", בארגון "דעת-אמת" וב"שלום עכשיו", וסטודנט לתואר שני במדע המדינה
לפנייה לכתב/ת 
