עוצרת את הזמן

פסנתרן ונגן אקורדיון מגלגלים געגוע כמו פסקול לסרט על חיים אחרים. מוזיקה ממקום רחוק ומזמן אחר. הקהל בהיכל התרבות בתל אביב עוצר את נשימתו. הציפייה דרוכה. האוויר עומד. האם הם יודעים שהגבר ששערו לבן בוהק וידיו רוחפות על הקלידים, "חצי התפוז שלי", כמו שהגדירה אותו ערב קודם ז'ולייט גרקו במסיבת עיתונאים, הוא ז'ראר ז'ואנס, הפסנתרן האגדי של ז'אק ברל ומי שכתב ביחד עמו יצירות מופת כמו "מאריק", "On N'oublie Rien", "מתילד", "מאדלן", "המיואשים" ו"בריסל"? המוזיקה לוקחת אותך לטיול ואז בלי הכנה מוקדמת היא עולה לבמה הגרקו, כמו שנוהגים לכנות אותה בצרפת.

בשמלה שחורה ומכונפת היא פורשת ידיים אינסופיות, לוקחת נשימה עמוקה ונעמדת מול המיקרופון. "לא אדוני, אני לא בת 20", היא שרה בקולה העמוק שמציף את האולם ומנטרלת באצילות כל ניסיון קטנוני לחפש בה את אותות השנים, "אני כמו שאני".

בודדים הם האנשים שהזמן לא מצלק את כישרונם וגרקו היא אחת מהם. גם היום בגיל 80 היא מצליחה כבמעשה כשפים לעצור את הזמן ובמשך שעתיים שלמות להיות עולם ומלואו, מרכז היקום. קולה של גרקו ליבה את דמיונם של גדולי הכותבים הצרפתים במאה העשרים: ז'אק פרבר, ז'אן פול סארטר, ז'אק ברל, סרז' גינסבורג, ז'ורז' ברסנס וכמובן לאו פרה. היא שרה את כולם, הופכת את מילותיהם לנשק שפוגע שוב ושוב במטרה, משאיר שריטה על הלב. "מה משרת שיר אם הוא פרוק מנשקו?", היא שרה בשיר שכתב לה לפני מספר שנים ז'וליאן קלרק, "אני רוצה להיות שימושית בשביל לחיות ולחלום, לחיות ולשיר".

על הבמה ומחוצה לה גרקו היא הר געש מתפרץ של תשוקה, מלחמת יצרים ומרדנות שלא יודעת שובע. היא משתובבת, מצטחקת, מתרתחת, נפחדת, נשברת, לובשת ופושטת רגשות כמו שחקן וירטואוז במונודרמה לשחקן ולעשרות דמויות. בלי גימיקים מיותרים ולמעשה כמעט בלי לזוז מילימטר ממקומה ליד המיקרופון היא הופכת עולמות ונכנסת לקרביים, מחדשת ומתחדשת בכל רגע. כשהיא שרה על אהבה, נדמה שזה אפשרי. כשהיא שרה על הלב שנשבר, נדמה שמול עיניך הוא נשבר. כשהיא שרה על הזמן שעובר, סונטת בו בלי פחד, המחר נראה פחות מאיים.

לובשת ופושטת רגשות כמו שחקן וירטואוז. גרקו (צילום: איי פי)

גרקו, כמו גדולי השאנסון הצרפתי, היא לא רק זמרת, היא מדיום שדרכו מתרגמות המילים. אולי בשל כך זמר מבצע נקרא בצרפתית Interprete שמשמעה בין היתר: מתורגמן. היא מטיחה את המילים, מגלגלת אותן מעשה אהבה, נאחזת בהן ומשחררת אחיזה.

הביצוע של גרקו לשירו של פרה, "Avec Le Temps" לוקח את המקור לטיול במחוזות שונים אבל לא נופל ממנו, ההיפך, מוצא בו צבעים מרתקים לא פחות. גם הביצוע שלה לשירו של ברל, "Ne Me Quitte Pas" הופך את הבטן מהתרגשות. כל כך הרבה ביצועיים נעשו לשירו זה של ברל ובכל זאת על הביצוע של גרקו, יש סיבה להיעצר.

את התחינה הנכלמת והעקשנית של ברל, הופכת גרקו לשיר יותר כועס מנעלב - נשים שכמותה לא עוזבים. אכן קשה היה לעזוב את היכל התרבות אמש, להתנתק מגרקו ומהמטען הרגשי הנפיץ שהיא מביאה איתה. בחוץ חיכו אנשי הבייגלה, נגני הרחוב והערב התל אביבי הדביק עם שיעורי הלחות הגבוהים מדי לעונה. ומי בכלל רוצה לחזור לחיים בתל אביב אחרי גרקו? חוויה של פעם בחיים.