האם לספר על התעללות של אב זה לשון הרע?
שאלה:
האם מותר לאשה, שעברה התעללות קשה בילדותה על ידי הורה, לדבר עליו במסגרת הטיפולית ועל החוויות הקשות שעברה והאם זה לא עוון של לשון הרע מצידה, כאשר ההורה כבר אינו בחיים? האם היא חייבת בכיבוד ההורה לאחר פטירתו לאור מצבה הנפשי הקשה? כיצד עליה לנהוג בקשר לכך ולגבי הכעסים הרבים שיש לה עליו? (ליאת, מרכז)
תשובה:
אם הדבר נצרך מבחינה טיפולית, לא רק שמותר אלא גם חובה לספר, לברר את הדברים ולהביא מזור לנפש הפגועה.
הסבר:
איסור לשון הרע הוא איסור חמור מאד, אך בתנאים מסוימים יש לצורך לספר דברים מסוג זה, כמפורט להלן:בספר "חפץ חיים" בכלל י' מבוארים המקרים בהם יש היתר לספר דברים רעים על אחרים. עיקר הדברים הנוגעים לעניין שאלה זאת הם:
א. יש חובה להקפיד על סיפור האמת. אין להגזים או לשנות את העובדות.
ב. האיש שעשה את המעשים הרעים לא שב בתשובה שלמה מהם.
ג. הסיפור יביא תועלת (בהיבט הטיפולי) .
ד. יש לספר את הסיפור בתוך ההקשר, ואם יש מקום לחשוב שהצד השני ראה זאת אחרת, יש להזכיר את נקודת המבט שלו.
ה. לאחר שתוארו העובדות לאשורן, מותר להביע ולתאר רגשות כפי שהם. אין צורך ליפות או להתאפק בתאור הרגשות שהתעוררו בעקבות העובדות.
הדברים הללו אמורים במיוחד כאשר המתעלל אינו בחיים. היהדות רואה את האדם כאחראי למעשיו, ובחטאים שבין אדם לחבירו או למשפחתו אין לאדם כפרה עד שישוב בתשובה ויפייס את הנפגעים.
כאשר אדם התעלל באחר כמתואר בשאלה, ההתעללות מותירה את רישומה, פוגעת בקרבן יום יום ושעה שעה בהמשך חייו. במצב עגום זה, החטא של המתעלל נמשך ונמשך, הולך וכבד ככל שהקרבן ממשיך לסבול מההתעללות.
אם המתעלל נפטר, החטא שעשה ממשיך להצמיח את פירות הבאושים בעולם, בקרבנות שהותיר אחריו, ובכך ממשיכה חומרת החטא לגדול ולגדול, ואין המתעלל יכול להשתחרר מגודל חטאו.
כל אחד מאיתנו היה שמח, אילו היה מישהו מצמצם את תוצאות החטא שעשינו, מקטין את השפעתו של החטא בעולם ומשחרר אותנו מלשאת בכובד האשמה הזו לנצח.
במקרה כזה, כאשר הסיפור והדיון בדברים במסגרת הטיפולית מאפשרת ריפוי של הקרבן, התועלת בסיפור רבה לא רק למטופל, אלא גם לעילוי נשמת המת. כאשר המטופל משתקם, התוצאות של ההתעללות מפסיקות לצבור "ריבית" על חשבונו של המתעלל.
לגבי כיבוד ההורה הרשע
אם ההורה היה רשע באופן זמני, ועשה תשובה ושב מרשעו, יש לכבדו. מהמתואר בשאלה נראה שהסבל מההתעללות עדיין נמשך, ובמקרה כזה נחלקו הפוסקים.ר' יוסף חיים אזולאי (החיד"א) מביא בספרו "ברכי יוסף" סימן רמ"א מחלוקת בשאלה זו עם ר' חיים בן עטר. בספרו "ראשון לציון" כתב ר' חיים בן עטר שאם האב עומד ברשעו אין לכבדו, והחיד"א חלק עליו בזה.
פוסקי אשכנז הכריעו שאם ההורה רשע אין חייבים בכבודו (רמ"א בשולחן ערוך יורה דעה, סימן רמ' סעיף יח).
במקרה המתואר, הואיל וההורה נפטר, והואיל והצורך לכבדו מפריע בהבראה הנפשית של קרבנו, נראה שיש מקום לסמוך על הדעות שאין צורך לכבדו, אך מאידך אין לבזותו ולחרפו ברבים.
מתפלל שתמצאי שלום לנפשך (משיב: הרב דרור ברמה)
מומלצים
