העיקר שיש רגל של אישה
חשבתם שטרנטינו עשה את החלק הטוב מבין השניים של "גריינדהאוס"? טעות. "פלאנט טרור" של רודריגז הוא הממתק האמיתי בפרויקט של הצמד. ולא רק בגלל מה שכתוב בכותרת
צפו בטריילר של הסרט
"כל מה שסרט צריך זה בחורה ואקדח", הכריז בעבר הבמאי הצרפתי המהולל ז'אן לוק גודאר. מאז חלפו שנים רבות ולא מעט יוצרים ביקשו לבחון את הסוגיה מקרוב. קוונטין טרנטינו הציע וריאציות שונות של הנושא ב"ג'קי בראון", "להרוג את ביל" ולאחרונה ב"חסין מוות" וכעת הגיע תורו של שותפו היקר לפרויקט "גריינדהאוס", רוברט רודריגז ("עיר החטאים"). אלא שרודריגז, כדרכו בקודש, לא מסתפק בניסוח יבש של הטענה העתיקה וב"פלאנט טרור" הוא שותל תוספת חצופה ופוחזת: "כל מה שסרט צריך זה בחורה ותת מקלע המחליף את רגלה".
ונחשו מה? זה עובד. כל-כך עובד עד שבסיום תתקשו להאמין שהביקורת האמריקנית העדיפה דווקא את תרומתו של טרנטינו למיזם האדיר. "חסין מוות", בגרסת תשעים הדקות, הוא סרט נהדר, אבל "פלאנט טרור" הוא-הוא המחווה הנדירה באמת לגל סרטי ה"טראש" ששטף את האקרנים בארה''ב בשנות השישים והשבעים. זה מתחיל בכתוביות הפתיחה בהן המצלמה מתענגת על גופה של גיבורת הסרט, רקדנית הגו-גו, צ'רי דרלינג, ממשיך במדען מטורף בעל אוסף מרשים של אשכים כבושים ונגמר בברוס ויליס כפי שלא ראיתם מעולם. ואף מילה על "צבע הלילה".
ההבדל בין עבודתו של טרנטינו לזו של רודריגז נעוץ בכך שהראשון מבצע ניתוח מוח ביצירות שקהליהן ניזונו מאווילותן ואילו רודריגז מתעקש לחגוג דווקא את מהותן המקורית והאבנורמלית. והשימוש במונח "אבנורמלי" כמעט מתבקש כשצופים בסרט שמתנהל כמו מפלצתו של פרנקנשטיין. סוג של יצירה פלילית שדומה היה כי כבר החזיר את נשמתו לבורא מתעורר לחיים חדשים עם מוח שקשה להגדירו נורמלי – להלן הופעת האורח של טרנטינו שמוכיח "גמישות מפתיעה" ביכולת המשחק שלו – אבל עם לב עמוס בכוונות טובות ושאר תופינים.
לראשונה בישראל: סרט שאוכל את עצמו
את האופן שבו רודריגז ניגש לכתוב ולביים את חלקו ב"גריינדהאוס" תמצאו בשיחה שמנהלות שתי גיבורות הסרט, צ'רי דרלינג ודקוטה בלוק. צ'רי מתלוננת על כשרון חסר תועלת נוסף שיש בחזקתה, גמישות-על, ואילו דקוטה מנחמת אותה בסיפור שמוסר ההשכל שלו הוא הבא: לכל דבר יש תכלית. זו אגב התפישה המרכזית שמאפיינת את הכתיבה ההוליוודית. לכל מילה ולכל מחווה יש פיי-אוף בסוף. ואמנם, בהקשר הזה, "פלאנט טרור" הופך לתצוגת תכלית של תכלית. רודריגז מקדיש את המערכה הראשונה להצגת הדמויות ולשתילתם של זרעי הפורענות ואז מקדיש את המערכה השנייה והשלישית למלאכת הקציר. תרתי משמע. זוהי, אם תרצו, תשובתו הפרוורטית של רודריגז לצ'כוב: רקדנית גו-גו שאיבדה את רגלה במערכה הראשונה תירה באחרונה. וכך גם כפות ידיים שהורדמו, זר מסתורי שנמנעת ממנו גישה לנשק ואפילו מתכון סודי לרוטב ברביקיו.
רקדנית גו-גו שאיבדה את רגלה במערכה הראשונה תירה באחרונה. "פלאנט טרור"
רודריגז משכיל לשחזר את הרוח הנצלנית, הלחה והמהבילה של סרטי ה"גריינדהאוס" משום שהוא אוהב אותם ממקום שהוא חף מציניות. והאהבה הזו מובנת מאליה. בניגוד לטרנטינו, התסריטאי המצטיין, רודריגז ודאי יכול להזדהות דווקא עם במאים שחיפו על כשרון הכתיבה המוגבל שלהם עם קטעי אקשן וגור חסרי בושה אך מלאי מעוף. ואכן, רק מן ההיבט הזה "פלאנט טרור" הופך לחלומו הרטוב ביותר של היוצר. כמה רטוב? די אם נציין את האופן שבו רודריגז מנצל את בדיחת "הגלגל החסר". בסרטו של טרנטינו היא אמורה להחליף את סצינת המין - זכר לפועלם של כל אותם מקרינים מיוחמים - וגם אצל רודריגז היא מופיעה בעיצומו של אקט סוער אלא שכשהוא כבר בוחר לחזור לגלגל הבא אנו מגלים שהוא גם העלים מעינינו סדרה של התפתחויות עלילתיות משמעותיות.
וכך רודריגז יכול ליהנות משני העולמות. מחד, נחסכה ממנו כתיבתן של אי אלו סצינות נוספות. ומאידך, בעשותו כך הוא מייצר את הבדיחה המוצלחת ביותר של מפעלות "גריינדהאוס". למעט בדיחת הקרש בכיכובו של טרנטינו. אאוץ'!
רודריגז כה מעורה באופיים התסריטאי של סרטי ה"טראש" עד שהוא משכיל לשחזר אפילו את הדרך הישירה והבוטה שבה כל אותן יצירות ניסו לפמפם את מסריהן הפוליטיים השטחיים. ובתפקיד וייטנאם של אז - עיראק, אפגניסטן, איום ביולוגי-כימי ואחד, אוסאמה בן לאדן. יימח שמו, הכול בגללו! ואולי בעצם לא. הייתכן ולרודריגז השתחררה גם אמירה שובבה וממזרית בין השורות? היו סמוכים ובטוחים שכן.
ועדיין לא נגענו בהברקה הגדולה ביותר של רודריגז ב"פלאנט טרור". אם טרנטינו משתמש בתנאי ההקרנה הנוראיים של אותם סרטים - השריטות על הצלולואיד - בעיקר ברגעי הפתיחה של יצירתו, הרי שרודריגז הופך אותם כבר לחלק בלתי נפרד מהאסתטיקה של סרטו. וכך, ככל ש"פלאנט טרור" מתקרב לקו הסיום הברוטאלי שלו, תוכלו להישבע שלא רק תושביה של העיירה הטקסנית הקטנה נדבקים במגיפה והופכים לזומבים כי אם גם סרט הצילום עצמו שהולך ומרקיב ואחר הולך ומבאיש ולבסוף אפילו נדמה שהוא מתחיל לנגוס בעצמו. פיקחו את עיניכם לרווחה, לראשונה על המסכים בישראל: הסינמה-קניבל!
שתיים נגד העולם
ובכל זאת, על אף השוני הרב בין שתי היצירות, קיימת גם מחשבה שמאחדת את עלילות "חסין מוות" ו"פלאנט טרור": הסגידה לכף הרגל הנשית. זה מתחיל בשוט הראשון של "חסין מוות" המציג אצבעות רגליים המשוחות בלק זול אותן ממסגרת שמשת רכב נוסע ומסתיים ב"פלאנט טרור" עם אישה שאת ציפורני כף רגלה כבר מחליפים הלכה למעשה כדוריו הרועמים של תת מקלע.
שם בכוכב הטרור, בארץ אוכלת יושביה, על יד הים, גרות להן בשכנות שתי גיבורות הסרט. היא AK-47, היא מכונת ירייה. שתי נשים נגד כל העולם. אי שם בגבעות הוליווד עובדים להם בשכנות שני יוצרים ומציגים אלטרנטיבה מלאת אהבה לקולנוע האקשן הרועש, הציני, החלול ונטול הנשמה של ימינו אנו. הוא טרנטינו, הוא רודריגז. שני יוצרים נגד כל העולם.
ולקינוח
קשה שלא להתייסר נוכח ההחלטה להפיץ את שני הסרטים בנפרד. קשה עוד יותר שלא להתקומם נוכח ההחלטה להעלים את הקדימונים - למעט זה של רוברט רודריגז - ההיסטריים של אדגר רייט ("מת על המתים"), אלי רות' ("הוסטל") ורוב זומבי ("בית 1000 הגופות"). כמה טוב שיש את יוטיוב. הנה הם כאן להנאתכם:
Don't (אדגר רייט)
Werewolf Women of the SS (רוב זומבי)
Machete (רוברט רודריגז)
והגדול מכולם: Thanksgiving (אלי רות)
לפנייה לכתב/ת 
