ניתוח בקה
הסובארו טרייבקה, רכב שמיועד לקהל האמריקאי, הוא בדיוק כמו דאבל מק־רויאל: גדול, מהיר וקצת מכוער
+ סובארו יוקרתית
- סובארו יוקרתית
הדבר הכי טוב בסובארו טרייבקה הוא העיצוב הפנימי שלה. הידעתם שתא הנוסעים, זוכה פרס Ward's שלא שמעתם עליו עד הרגע, הוא קפיצת המדרגה הכי משמעותית שחברת רכב כלשהי עשתה מאז שנות ה־80 (זאת אומרת, חוץ מסקודה, ובואו נודה בזה שאתם לא עומדים לקנות סקודה ב־350 אלף שקל)?
הדבר הכי רע בטרייבקה הוא החזית שלה. רע עד כדי כך שאם אני חייב להשוות אותה לחזית אחרת, אני אלך על החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה. בחיי שיש מצב שזה הפרונט הראשון שייראה יותר טוב אחרי שלינדזי לוהן תרסק אותו ברודיאו דרייב. הבשורות הטובות הן שהפרונט הזה יוחלף במסגרת מתיחת הפנים הקטנה והזריזה שתיערך בדגמי 2008.
בין תא הנוסעים המבריק לפרונט המעט מוזר - אתם יודעים, כמו איש הפיל - נמצאת מכונית מפנקת שעובדת טוב. אולי אפילו מספיק טוב בשביל להשאיר ביפנאוטו 350 אלף שקל, אם בפוקס יש עליכם. ואם אתם כבר בשוונג, אז למה שלא תוסיפו סכום ששווה לאימפרזה 1600 שנת 98' תמורת חבילת האבזור המשודרגת? ככה תקבלו גם די.וי.די עם שני מסכים וצ'יינג'ר לשמונה דיסקים, מגן סאנרוף, דיבורית בלוטות', כל מיני ניקלים, וגם ג'י.פי.אס ומצלמת רוורס עם מסך שממוקם במראה המרכזית ועובד קצת פחות טוב ממייבש ידיים חשמלי.
רגע, רגע, 380 אלף שקל לסובארו? כן, אתם צודקים, זה הופך את הטרייבקה לסובארו הסדרתית הכי יקרה שהתגלגלה אי פעם מפס הייצור. ופס הייצור שלה, תתפלאו אולי לשמוע, לא נמצא ביפן אלא בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שהעניקה למכונית הזאת את שמה: טרייבקה זה קיצור של Triangle Below Canal street, פעם שכונת פשע ורשע והיום אחת מהשכונות הנחשבות בניו יורק. וכן, הרכב הזה מכוון בעיקר לשוק האמריקאי, מה שמבטיח צורה נאה, גודל שמתחרה ברוד איילנד, נוחות של מיטת מים, בלם יד שמופעל עם הרגל, המון דאווין - אה, וזהו. כי אתם יודעים, אפשר לנסוע שנתיים בחוף המזרחי בחיפוש אחרי עיקול או פנייה ולא למצוא.
אבל האמת? אני מוכן לשים את כל הכסף שהפסדתי בפוקר לעומר מרשנסקי (אתם לא מכירים) שאחרי שלושה ימים על הטרייבקה, אף אחד לא יצליח למצוא תלונות רציניות על איכות הנהיגה והנסיעה. טוב, אולי חוץ מיעקב צלאל (אתם לא מכירים), שהוא באמת בן אדם מעצבן.
המנוע הוא בוקסר סובארואידי אופקי סימטרי קלאסי, 3.0 ליטר, שנותן 250 סוסים לא נורא חזקים אבל בהחלט מספקים, בעיקר אחרי 80 קמ"ש. זה כנראה בגלל הגיר, שהוא לגמרי לא רע בפני עצמו, גם בתפעול אוטומטי וגם בתפעול טיפטרוניק. אפילו אם באחרון הוא מחליף משני לשלישי בלי לשאול אותך, אם נראה לו שאתה מגזים קצת בשחיטה של ההילוך.
שתי הטונות האמריקאיות של הטרייבקה לא הולכות ברגל, וה־3,000 סמ"ק רוצים יותר אוקטן 98 לק"מ ממה שמדינה ערבית צנועה יכולה לספק. אבל בסובארו מבטיחים שעם מתיחת הפנים שבאה עליהם לטובה, המנוע הבא כבר יידע לעשות הרבה יותר ק"מ לליטר גם עם דלק 95 פושטי.
הנוחות, אפילו על אספלט שמע"צ ייבאה במיוחד מאפריקה, היא ללא ספק משהו לשלוח עליו מייל הביתה. למעשה, צמד המילים "מחלקה ראשונה" יקפץ לכם בראש יותר מאשר ארוחת הצהריים בבטן. ואגב פירסט קלאס, רשימת האבזור הסטנדרטית ארוכה יותר מרשימת החיסול שתלויה אצל בכירי הקמ"נים, וכוללת פריטים כמו מערכת בקרת אקלים ומושבים מתכווננים חשמלית, שבעה מושבי עור, שליטה על מערכת השמע מההגה, מראות וסאנרוף שאפשר לתפעל משלט הרכב, ועוד כל מיני פיצ'יפקעס שבמרצדס היו עולים לכם כמו הסובארו כולה.
כל זה משאיר לנו רק סעיף אחד, שהוא החשוב ביותר בכל מכונית, אפילו אחת שיוצרה בארה"ב ומיועדת לשוק האמריקאי. סעיף ההתנהגות. ובכן, הנה צירוף שההורים של שאשו מעולם לא ראו בתעודה: התנהגות טובה מאוד. כל עוד אתם לא מצפים לגיהוץ פניות ברמה של WRX וזוכרים שאתם נמצאים בקרוסאובר אופנתי, יוקרתי וכבד, אני חושב שתהיו מרוצים. אולי אפילו מרוצים מאוד.
הטרייבקה מרגישה בטוחה, גם אם לא כיפית; יעילה ומהירה, גם אם לא מאתגרת; ובעיקר נינוחה. קחו אותה לאילת, רדו בדרך לאיזה שביל, תעלו אחרי חצי שעה בחזרה לאספלט בלי להאט - ועדיין תגיעו לפני החברים שלכם שנשארו על האספלט כל הדרך בתוך משפחתית שעולה, בואו נגיד, עד 150 אלף שקל. אתם גם תהיו הרבה פחות עייפים מהם. בשביל מפלצת כזאת, זה שילוב לא רע.
