ניצחון שכולו הפסד

התאפקתי שבוע ותאמינו לי היה קשה. אבל רציתי לראות מה יקרה ביום שאחרי. אחרי שפחי האשפה השרופים ייעלמו מהניחוח הירושלמי, אחרי שהפליירים הכועסים ייאספו מהמדרכות ושדגלי הגאווה יקופלו. אחרי ששני היריבים יחזרו לשגרת החיים זה לצד זה, באותה עיר, לשאר ימות השנה.

שבוע אחרי המצעד הירושלמים משדרים כלפי חוץ "עסקים כרגיל". אבל הפגיעה הקשה במארג החיים הירושלמי למוד הסבל - עדיין שם מתחת לפני השטח.

קחו לדוגמא את מוטי. אחד מאותם אנשים שנעו באופן קבוע בין שני המחנות. הוא מגיע ממשפחה חרדית מוכרת וידועה בירושלים ולאחר שגילה את נטיותיו, עזב את השכונה בה מתגוררת משפחתו. מבחינת הסביבה החרדית הוא נחשב לאחד שנחלש קצת בדת, אף אחד לא ידע על חייו האחרים אי שם או הרגיש צורך לחקור זאת לעומק. הוא נהג להגיע בשבתות עם אביו לבית הכנסת, התקבל בחמימות על ידי החברים לשעבר – והיה בשלום עם עצמו, עד כמה שניתן, בסיטואציה הקשה שבה מצא את עצמו.

כאשר סערות המצעד החלו לפקוד את ירושלים האווירה השתנתה באחת. פתאום אחרי גילוי מרעיש של חרדי אחר "שהרגיש צורך לשתף" ברוח הזמן - מוטי הפך להיות 'אוייב הדת', מעין מצורע, כשנאמרו גם אי אלו מילות גנאי, בעיקר מצד בני התשחורת. בשבת הבאה שיראה את פניו בית הכנסת, הוא יודע שיקבל "כתף קרה" מצד חבריו לשעבר.

הציבור החרדי ככלל לא נתן לקומץ אנשים לערב אותו בביצת הפשקווילים הסרוחה. הלקח מהמאבק הקודם נלמד היטב אבל הקור המנשב מהשכנים לשעבר של מוטי בתחילת יולי והכעס האילם עושים את שלהם. הוא כבר לא יכול להמשיך להיות הילד שזוכרים אוסף כמויות של סוכריות בבר מצוות ובחתונות - הוא ערק 'לכוחות החושך'. הפומביות הרבה בה בחרו לצאת מארגני המצעד, בניסיון 'לחנך' בכוח את הדוסים 'לנאורות' (ממתי נאורות פרושה כוח?) עשתה את שלה - בשביל מוטי לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה.

אודה על האמת, היו זמנים שהערכתי, גם אם לא הסכמתי עם דרך פעילותם של ארגונים כמו "הבית הפתוח". חשבתי שלא משנה המחלוקת הקשה מאוד מאוד שיש לי עם הדרך, הם נראו לי רוצים באמת ובתמים ברווחתה של האוכלוסייה אותה בחרו לייצג - היום אני כבר לא כל כך בטוחה. התחושה היא שמובילי המאבק למען קיום המצעד חטאו בחטא הנורא מכל, פגעו באותם אנשים עליהם היו אמורים להגן ולדאוג.

אחרי הכל, כולם אמורים להמשיך לחיות יחד, לחלוק את אותו מרחב אורבני, להיפגש במכולת או בבנק לעבוד באותם מקומות עבודה. אבל, איך יעשו זאת כעת אם הגדר שהפרידה ביניהם הצליחה להתפתח ב"עזרתם האדיבה" של הגאים למימדים של החומה הסינית?

"תהיה חכם ואל תהיה צודק", הוא משפט מתאים כשמתערבים בעולמם וחייהם של אנשים, אך "הששים אלי מצעד" כנראה לא שמעו על זה. בטיפשות ובעקשנות, שאין בה תועלת של ממש, בתוספת 'דווקאיות ילדותית' מהסוג הישן המוכר והרע הצליחו מארגני המצעד לפגוע פגיעה אנושה במרקם היחסים העדין שבין שתי הקבוצות. פשוט גזרו קופון של "לוחמי חירות" על גבם של אותם אנשים ששמו בהם מבטחם בתקווה לעתיד טוב יותר.

טעיתם, לא היה צורך לצעוד, לא היה צורך להתריס. לא כך בונים הידברות, לא כך מוליכים להבנה. שגיתם שגיאה חמורה בכך שקוממתם ציבור שלם עליכם, תאמינו לי זאת משימה לא פשוטה. הפכתם בכמה צעדים מאובטחים היטב את הציבור שלכם לאויבי היהדות, לא חשבתם איפה יהיו המגב"ניקים ביום שאחרי. בבקשה אל תצפו לאותות הצטיינות על 'הקירוב לבבות' שפעלתם למענו כה רבות בבג"ץ.

בדמוקרטיה חשוב לשמור ולהגן על זכיותיהם של המיעוט. בשום פנים ובשום מצב אסור להפוך את הרוב (כן, הרוב בירושלים שומרי מצוות) לבני ערובה בידי המיעוט.

התעקשתם לצעוד? צעדתם. להתרסה יש מחיר כבד וזמן הפירעון מגיע ביום שאחרי. רצוי יהיה שתפגינו עכשיו מעט הגינות ותתחילו לסייע בשיקום מערכות יחסים שבירות של אנשים משלכם שהרסתם והחרבתם, אהה כן, בשם הצדק, כמובן.