דוסים, אל תפחדו מתל-אביב

מבחוץ זה נראה לפעמים שהאספרסו הוא תפילת השחרית התל-אביבית, אבל הדימוי הזה מופרך בדיוק כמו שקוק בצהריים הוא סוג של תפילת מנחה ומועדון סליזי עם שירותים משותפים מהווה תחליף לתפילת ערבית. ככה זה בעיקר מצטייר בקלישאות תקשורתיות ובמבטים חטופים מהרכב הממוזג, בדרך למשרד או לרולדין.

אמנם יש לא מעט תל-אביבים שבשבילם היציאה מהעיר עוברת רק דרך שער נתב"ג ויש כאלה שמסירים עוד ועוד בגדים ועוטים במקומם עוד ועוד פוזה, כך שלסטריאוטיפ יש על מה להישען, אך אי אפשר לצמצם את העיר העברית הראשונה ל-179 פאבים, 12 בתי קולנוע ונינט טייב אחת. אוהבים להתלונן שתל-אביב אסקפיסטית להחריד, אבל למען האמת יש בה יותר הפגנות, מוּדעות חברתית ואקטיביזם פוליטי מאשר בכל המזרח התיכון. מרבים לזלזל ולטעון שהיא New-York-wanna-be, אבל למעשה היא מספקת יותר תרבות עברית מכל שאר המדינה ביחד. נוהגים לקטרג שהיא חילונית למהדרין, אבל... האמת היא שזה די נכון.

זה לא סוד שבעשורים האחרונים התרחשה התנתקות (או גירוש) של דתיים מהעיר הלבנה. ארכיאולוגים עשויים למצוא שרידים עתיקים של בתי כנסת ומקוואות שיעידו על כך שבזמנים עברו התקיימה בתל אביב תרבות יהודית מרשימה. אפילו סניפי בני עקיבא מפוארים התגלו בה וגם משרדים ישנים של ההנהלה הארצית (כנראה שכבר מזמן חשבו שאם כבר לבד אז שיהיה ב"תנועה"). כך, למשל, בליל שבועות האחרון העיר הציעה פחות שיעורי תורה מרחוב ירושלמי ממוצע. עוברי האורח היחידים שפגשתי בתום התיקון היו בדרכם לאפטר פרטי או לדרינק בבראסרי.

עיר מוקצית?

אז איפה, איפה הם הדתיים ההם, למה כבר לא רואים אותם? מבחוץ זה נראה לפעמים שכולם מתנחלים בגבעות יהודה ושומרון, מפריחים את שממת הנגב ומתיישבים בהרי הגליל. אך בדומה לדימוי התל-אביבי, גם זה רחוק מהמציאות. רוב רובם של הדתיים חיים או בירושלים או בערי הפרבר השונות.

לדיון השחוק של ירושלים מול תל-אביב, הביצה מול הבועה, חומוס פינתי מול אשכרה, לא אכנס. בירתנו היא קסומה ואפופת קדושה, ומי שאבן ירושלמית ולופוליאנסקי עושים לו את זה שיבושם לו. לי אישית יש תחושה שהשיק התל-אביבי נתקע בפקקים של גינות סחרוב. גם להקנטות האורבניות כלפי ערי השינה אסרב להיגרר. זה לא ששלושה-חדרים-בחולון-וחופשה-באנטליה-כל-שנתיים היא עבירה שדורשת סקילה. אבל מי שלגור בחניון לילה לאנשים זה הקיק שלו, שתהיה לו שינה ערבה וחלומות פז בורגניים.

העניין הוא שזה לא רק הסינדרום הירושלמי וסיפור הפרברים. תל אביב הפכה להיות האלישע בן-אבויה של המגזר, ולא בצדק. ודאי, יש בה פריצות ונהנתנות וניתוק וים ורעש ומלא הומואים ובחורות ששוכבות עם ערבים. אבל זה מה שחש מי שמגיע לסטוץ חד-פעמי עם העיר, נתקע בפקקים ומחפש שעות חניה. האמת היא שבירת הסטוצים מייחלת לקשר רציני. ומי שמוכן להתמסר לה צפוי להתאהב (גם אם לא ממבט ראשון) במרחב עם אנרגיות נדירות, בכר פורה ליצירתיות מסקרנת, בבית גידול לאינדיבידואליזם ייחודי. לא לחינם התקופה הפורייה ביותר בכתיבתו של הרב קוק הייתה בעת שכיהן כרב הראשי של יפו.

כי צריך לגור בה כדי לחוש את הדופק הדינמי המפעים הזה, כדי לקרוא ספר בכיכר מסריק, לרכב על אופניים בשדרות ח"ן, לשוטט ללא מטרה בסמטאות נווה צדק וכרם התימנים או לטייל לאורך שינקין בערב שבת בין השמשות, ולחתוך בסופו ימינה לקבלת שבת בחסידות בעלז. אבל דתיים אוהבים לשנוא את תל אביב, במיוחד אחרי המלחמה האחרונה, בה לא סיפקה העיר תוצאות מרשימות במדד הדם הלאומי.

TAdate

ליבי נחמץ כל פעם מחדש לשמוע ברדיו את הג'ינגל: "עלו לירושלים, הלימודים עלינו". ירושלים שבמשך אלפי שנים חישמלה אימפריות, הזריקה כיסופים בלבותיהם של מצביאים והייתה מושא לכמיהה עבור המוני מאמינים, נאלצת לרדת על ברכיה ולהתחנן שרק תואילו בטובכם לבוא. העירייה קלטה באיחור לא אופנתי שיש אינפלציה של דתיים וערבים ולשם כך גייסה מענקים כספיים נדיבים לסטודנטים ואת ג'קי לוי.

בשונה ממנה, תל אביב מרוצה מעצמה מדי בשביל לבקש שתבואו. זה פשוט לא בסטייל שלה להתחנן ולהתחנחן, וגם לא מתאים לה להכיר אתכם בשידוך. לכן גם אני לא אקרא פה לדתיים "קדימה להסתער", "התיישבו בלבבות", "הקימו עוד גרעין תורני למען תושבי שכונת התקווה". העיר גם לא בנויה לנהירה עדרית. היא אוהבת אנשים שאוהבים אותה, אך רק בבודדת.

אז מי שפנוי רגשית לקשר עם בת 98 צעירה וספונטנית, חגיגות לילה לבן היום (ה') יכולים להיות בשבילו הזדמנות טובה לדייט ראשון. אין טעם שתתחילו את הפגישה במשחק הדוסים, אל תשאלו אותה איך היא רואה את שולחן השבת שלה, וקחו בחשבון שתדרשו לערות לגרונכם מנה גדושה של אנרגיות אורבניות בלילה בלי שינה. בבוקר נוכל לארגן תפילת ותיקין המונית בבית הכנסת הגדול באלנבי, על כוס אספרסו. יקבלו אתכם בזרועות פתוחות, בתל אביב לא דורשים לעבור ראיון קבלה דקדקני כמו ביישובים קהילתיים.