נפגשנו רגע לפני שהתחילה החופה
החום היה בלתי נסבל. המשקפיים הגדולים הסתירו את פניי, אבל מתחת כבר נמרח כל השפכטל. הטיפטוף במורד גבי דיגדג טיפה, והמשכתי לחייך כמו סתומה כאילו אני נהנית. ואז, בעוד כל מאה חמישים ושמונת סנטימטריי מחפשים מקום שממנו גם אפשר יהיה לראות את החופה, ראיתי אותו, את יוגב. עכשיו גם אני יכולה להגיד שהתאהבתי ממבט ראשון
אוף, עוד זוג שחושב שאין לי מה לעשות בשישי בצהריים חוץ מלרקוד תחת שמש קופחת באיזה חצר בית בסביון, להיפרד מ-300 שקל בלב כבד, לשמוע כל מיני "בקרוב אצלך חמודה" ולחייך כמו מפגרת.
האמת? לא בא לי טוב. בשום צורה. מיותר לגמרי. הם ייכנסו בברית הנישואים, יבנו בית יפה בישראל וייקחו משכנתה (או שלא) גם בלעדיי, בזה אני בטוחה.
אבל דווקא באותה חתונה היכרתי אותו, את יוגב. וחשבתי שזהו, הוא יהיה האחרון שלי, ומעכשיו גם אני יכולה להגיד שהתאהבתי במבט ראשון.
נפגשנו רגע לפני שהתחילה החופה. החום היה בלתי נסבל. המשקפיים הגדולים הסתירו את פניי, אבל מתחת כבר נמרח כל השפכטל. הטיפטוף במורד גבי דיגדג טיפה, והמשכתי לחייך כמו סתומה כאילו אני נהנית. ואז, בעוד כל מאה חמישים ושמונת סנטימטריי מחפשים מקום שממנו גם אפשר יהיה לראות את החופה, ראיתי אותו.
"היי".
חיוך מקסים, לחיים סמוקות, בלי לראות ידעתי שמתחת למשקפי השמש השחורים מסתתרות זוג עיניים מדהימות.
"איזה חום, אה?"
אני: "כן, די חם". חייכתי בחזרה.
קוראים לזה "קליק". כשזה קליק, אתה יודע. אין שום צורך להסביר.
"אז מה, את באה לכאן הרבה?"
חייכתי צחקתי כזה, "נעים מאוד, שחר".
"נעים מאוד יוגב".
המוני האנשים החלו להקיף את החופה, יוגב ואני הסתכלנו אחד על השני עוד רגע, ומבלי לתאם הורדנו את משקפי השמש והמשכנו להביט אחד בשני.
"לא רואים מכאן כלום". יוגב חיפש פתחים בין האנשים. הוא לא היה גבוה במיוחד, ואם אני אומרת את זה, אז כנראה שאני יודעת על מה אני מדברת.
"אני הולך לראות אם משם רואים יותר טוב, את באה?" הוא נתן לי את היד ופסענו לעבר החופה...
בסוף מצאנו מקום שרואים ממנו, משבצת קטנה שהספיקה לאדם אחד בלבד. יוגב פינה לי אותה ואמר, "בואי לפה". הוא עמד לידי ונראה לי שהוא לא ראה כלום מהמקום שלו.
קיוויתי שאמא שלי לא מקבלת כל מיני רעיונות משונים
טקס החופה החל. אם החתן נשאה דברים, ואני קיוויתי שאמא שלי לא מקבלת כל מיני רעיונות משונים באותו רגע. אחרי שכולם מחאו כפיים בהתרגשות, החל הרב לברך. דמיינתי איך אני עומדת שם, כלה ביום חגה, ולידי עומד בחיר ליבי שאני כל כך אוהבת, מתרגש איתי, אוהב אותי, רוצה לחלוק איתי כל רגע עד שארית חיינו.... ניסיתי להרגיע את עצמי. שחר, את היסטרית!!! היכרת אותו לפני חמש דקות (צעקתי על עצמי) כבר את מכניסה אותו לחופה???
ובעוד אני שוקעת אל תוך חלום נעים, קול ניפוץ זכוכית קוטע את השלווה, מחיאות כפיים, ושלמה ארצי מזכיר לי שהגיע הזמן להתעורר מהפנטזיה ולחזור אל הכדור "את עולה כמו שמש היושבת מעליי ורושמת בקרניה את יומי..."
"מה בא לך לשתות?" שואל יוגב, ולפני שאני מספיקה לחשוב על תשובה, הוא לוקח לי את היד וגורר אותי מחוץ להמולת האנשים שנוהרים אל החופה. אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה, למה כולם מתעקשים לעמוד על במה זעירה? אין שם מקום לכולם, לא צריך בשביל זה ממש ראייה מתמטית.
אני נגררת אחריו, שוכחת שהיה לי חם קודם. הברמן מציע לנו שייק תות ושייק פסיפלורה.
יוגב ואני מתלבטים, ואז כל אחד לוקח משהו אחר ואחר כך אנחנו מתחלפים, למרבה הקיטש.
לא רק שהוא כולו חמוד, הוא גם יודע לזוז
אנחנו הולכים לרקוד. המוזיקה כייפית, ואנחנו נהנים מכל רגע. הוא מחייך אליי ואני אליו, אנחנו מתקרבים ואני מרגישה את האנרגיות באוויר. אני מגלה שיוגב, לא רק שהוא כולו חמוד, הוא גם יודע לזוז (וזה חשוב. אמא תמיד אמרה ש"גבר צריך לדעת לזוז").
אחרי שני ריקודים אני מציעה שנלך לשתות משהו. יוגב דווקא רעב, ואני מציעה שנראה מה יש לאכול.
אנחנו מתיישבים עם האוכל, מדברים. אמא נעלמה מהאופק כליל, וטוב שכך. אם היא רואה אותי עכשיו, אחר כך כבר לא תרד ממני. במחשבה שנייה, על מי אני עובדת? אמא שלי לא תפספס הזדמנות כזאת בחיים. היא בטח כבר קלטה אותי מזמן...
יוגב ממשיך להיות מקסים. אנחנו הולכים לטייל קצת באזור וכיף לנו יחד, כל כך כיף שאני לרגע לא מאמינה שאני נמצאת בסיטואציה הזאת. אני מתרשמת מהכנות שלו ומהאמיתיות שבו. כל כך טוב לנו ביחד ששום דבר כרגע לא יכול להרוס.
ואז, קצת לפני שהערב יורד אנחנו יושבים בפינה מבודדת ליד הבריכה. אנשים קופצים עם בגדים, עוד איזה גאון לידנו מנסה לעשות "כאילו" הוא מרים את הכלה וזורק אותה למים (די כבר עם הבדיחה הדבילית הזאת). "אני רוצה להגיד לך משהו". הו לא, ידעתי שזה יגיע.
אני מסתכלת אל תוך העיניים הירוקות ואומרת "אני מקשיבה. אתה רוצה שנלך למקום אחר?"
"לא, יש בינינו אינטימיות גם עכשיו".
"אוקיי..."
"אני לא יודע איך להגיד את זה".
אוקיי, מה האפשרויות? נשוי, גרוש, יוצא עם מישהי, הומו (הומו???), לא פנוי רגשית.. די, אין לי כוח. תגיד את זה כבר!!!
"היכרתי מישהי הבוקר. אני הולך להזמין אותה לצאת".
מה מה מה? אני לרגע לא מבינה משהו.
"אני מרגיש שזה לא הוגן, את מקסימה כל כך ואת מוצאת חן בעיניי, אבל זה לא פייר".
אני עדיין מנסה להבין, "טוב, אז מה אתה רוצה שאני אעשה עם המידע הזה עכשיו?"
הוא מחייך אליי ומלטף לי את השיער "מגיע לך את הטוב ביותר, את יודעת?!"
(אני יודעת מה מגיע לי. מה אתה מבלבל לי בשכל עכשיו? בשביל מה לעזאזל התחלת את כל זה?)
"תעשה מה שטוב לך יוגב. אני לא צריכה חיזוקים עכשיו".
יוגב המשיך, אבל אני כבר איבדתי עניין. התעייפתי מלשמוע כמה אני מדהימה, מיוחדת ושאר קלישאות.
הבנתי מה השורה התחתונה, ונשאר רק דבר אחד שלא הבנתי: לאן אמא נעלמה, ומתי לעזאזל עפים מהחתונה הבלתי מסתיימת הזאת.
גוש גדול בתוך הגרון שלי
טוסיקים חמודים רצים ליד הבריכה, צרחות של ילדים שמכייפים, והכלה אומרת במיקרופון שבקרוב יתחיל הקריוקי וכל מי שמעוניין יכול להירשם ולבחור שיר מתוך הרשימה. גוש גדול בתוך הגרון שלי, אני עייפה ובא לי כבר לפרוש הביתה, למוזיקה טובה ולמעט שנשאר לי מיום שישי.
העיניים שלי תרות אחרי אמא, ובסופו של דבר אני מגלה אותה מרחוק, עומדת ומשוחחת עם אם הכלה המאושרת כשהתיק מונח על כתפה. אני עושה לה סימן כזה עם הראש הצידה והיא מהנהנת. הו מאמי שלי, אני אוהבת אותך, רק את מבינה אותי.
לפנייה לכתב/ת 
