זכות הציבור לגעת?

לא רק בבתים דתיים ומסורתיים רבים הנמיכו בבעתה ובמבוכה ביום חמישי את מקלטי הטלוויזיה, שהילדים לא ישמעו את א' מתארת בפירוט-יתר מה עשה לה הנשיא ק'. אני מניח שגם הורים חילונים רבים זעו באי-נוחות למשמע הדברים ולעצם שידורם. ברבבות מכוניות, ודאי בהן ישב יותר מנוסע אחד, העבירו תחנה כדי לשמוע מוסיקה, כי לא נעים לשמוע בחברותא טקסטים שכאלה.

א' עצמה עצרה פעם אחת את שטף דיבורה כדי לומר שיש לה אחייניות והיא לא יכולה להגיד את המילים שלא צריך להגיד. אבל גם כך הטקסטים שיצאו מפיה היו ראויים להישמע רק בבית משפט ובדלתיים סגורות. עם חקירה נגדית ועם כל הגועל נפש. לא בפני הציבור.

אפשר לדון שעתיים רצופות אם מבחינה מקצועית ראוי היה לשדר את מסיבת העיתונאים במלואה. א' בכל זאת אינה אישיות ממלכתית שהכריזה כרגע על הסכם שלום. אני רוצה לטעון טענה מרחיקת-לכת יותר: כשא' התחילה לרדת לפרטים אינטימיים ואלימים צריך היה להחזיר את השידור לאולפן. מהרגע שבו היא הפכה אותנו לשותפים ומציצים, קצת בעל כורחנו, לפרטי ההטרדה הקשה, הטקסטים הפכו לבלתי ראויים לשידור. כן, זה היה ריאליטי-פורנו. בשעה חמש בערב רבבות ילדים חשופים לטלוויזיה, גם לתוכניות האקטואליה. וגם הצופים הבוגרים יותר זכאים להגנת העורכים מפני תיאורים פלסטיים של יחסי מין ושל הטרדות קשות בשידור חי. לקצר, לקצר, הבנו את הרעיון. דיייי.

קל להגיד. האתוס הליברלי שולט ביד רמה. כדי לא להעביר בשידור חי מסיבת עיתונאים שלמה ודרמטית, צריך אומץ. האם לעורך בחדר החדשות של רשת ב' וגלי צה"ל יש את העוז לעצור בצהוב ולקבל החלטה בזמן אמת: "זהו, מספיק. שמענו במשך חמש דקות, ואנחנו נחזור אליך, כתבנו, כדי לסכם את דבריה של א'"? סיכוי קלוש. כי לעורך תוכניות הטלוויזיה בחמש בצהריים, ודאי למגיש, יותר קל להשאיר את השידור על טייס אוטומטי מאשר להפסיק אותו. יש לו תחרות על הראש, והערוצים המקבילים משדרים, והחומר הוא ללא ספק דרמטי ורלוונטי ולא תחסום שור בדישו.

הדיון אינו על חומרת המעשים של משה קצב. הוא על הפירוט הפומבי בו יש להתייחס לפרשיות מסוג זה, והדיון הוא על הטעם הטוב והאסתטיקה של השידור. גם בפיגועי טרור חמורים כלי התקשורת הציבו גבולות לתיאורי הזוועה. האם נולד העורך שיחשוב אחרת? שיחליט שאת המופע הזה אנחנו מונעים מהציבור, לפחות בשידור חי, לפחות בשעת צהריים זו?

הטענה העיקרית היא שבאופן שיטתי העורכים בעיתונות החילונית בכלל לא מעלים בדעתם החלטות-עריכה שמשמעותן הגנה על הציבור מפני חומרים כאלה. (ביתד נאמן החרדי נרשמה ביום ו' התעלמות מוחלטת מהפרשה).

נהפוך-הוא: עיתונאים משתוקקים לפירוט-היתר הזה. בחדשות הפלילים ברדיו ובעיתונות תיאורי המעשים המגונים הם יותר מפורטים מאשר תיאורי שוד של סניף בנק. למה? כי זו הזדמנות להביא חומרים מלוכלכים בצורה כביכול-לגיטימית, חדשותית. בחדרי החדשות, המתירנות והמציצנות מתחפשות לחופש הביטוי. מה שהעורך לא היה מרשה בביתו שלו, הוא מרשה ואף מעודד ברשות הרבים, בשטח ההפקר.

העורך המצוי מפחד להיתפס כמחנך וכאח גדול שקובע מה טוב ומה רע, אבל בכך שהוא פאסיבי ו"רק מביא את החומרים", הוא בעצם מחנך לכל מה שרע ופולשני, גס ומציצני.

ממש קל ומפתה לנפנף בדגל חופש המידע ולפטור את עצמנו מכל היסוס והרהור. הכל מותר, בעיקר בשידור חי. הרוח השלטת בתקשורת היא שזכות הציבור לדעת, וזכות הציבור לגעת. הדרישה המקצועית אינה להתעלמות, אלא לאיפוק ולמתינות. אפשר לדווח על עניינים מלוכלכים בשפה נקייה, ואפשר לדבר על דברים נקיים בשפה מלוכלכת. בשידור הישיר של א' דובר על דברים מלוכלכים בשפה מלוכלכת. זה לא היה ראוי לשידור.